כואב ומרגש: כשתלמידי תיכון 'ברנקו וייס' הלכו לנחם בבית שמש

בבית המשפחה האבלה (צילום: ליאת וינדר נוקד)

לקחתי תלמידים איתי.

הודעתי להם מראש להתלבש בצורה שתכבד את נוהג המקום. גם אני כיסיתי את כתפי במעין שאל שחור, ומעל מכנסי הג'ינס הוספתי חצאית. תחפושת מבחירה.

עברנו מבית לבית. כששכנים מכוונים אותנו בין סבכי כניסות, בין שלל מדרגות העולות ויורדות. ארבע משפחות אבלים בשכונה אחת.

התלמידים, וגם אני - התקדמנו בחוסר נוחות מול המבטים הבוחנים את הזרים, מול הזרות שנשקפה מול עיננו.
עשרות ילדים מגולחי ראש ומוארכי פיאות עברו אותנו מידי פעם, מציצים בנו בסקרנות, דוברים רק אידיש קולחת.
ואני, אני זוכרת רק 'ווס אטסך'... וגם זה, בטח לא בדיקציה המתאימה.

הבתים נראו בדיוק אותו דבר. סלון קטן עמוס ספרי קודש. חדרים רבים ככל שאפשר, ובכל חדר מספר מיטות נפתחות.
פתאום הסתכלתי מעט אחרת על תקופת הקורונה... באמת איך ניתן להישאר עם עשרה ילדים יחד בבית כזה קטן.
היו בתים עמוסים עד אפס מקום במנחמים, היה בית שהייתי לבד רק עם האמא ואחיותיה והן, משתדלות כל הזמן לדבר בעברית, ומיד בורח להן חזרה לשפת הכאב והשמחה השגורה על פיהן.

ובכל מקום התרגשו ושמחו בבואנו, נתנו לנו לשתות על מנת שברכתנו תהיה לעילוי נשמת. 'כולנו הרי עם אחד', אמרו לי הנשים. 'הצער של אחד זה הצער של כולם'... ואני הנהנתי, שמרתי מחשבותיי לעצמי.

התלמידים -בנים הופרדו ממני מיידית, השילוט היה חד משמעי. נתתי להם הוראות כלליות של מנהגי ניחום אבלים ושלחתי אותם להתמודדותם.

ואני, בכל בית שמעתי את הכאב האנושי באשר הוא. של אם שכולה, אח, אחות, אישה, ילד. חלק באידיש, חלק בעברית. הכל בייסורי נפש.

אחות שמתארת שוב ושוב את השיחה האחרונה, ילדים שסיפרו כיצד עמדו במירון וביקשו מהכרוז לא להפסיק לקרוא לאבא שלהם, אמא שצורחת באבו כביר שיתנו גם לה לזהות את בנה. כי אולי בכל זאת, היתה איזו טעות.

מנחמת אחת אמרה לאמא - "אני זוכרת את הבר מצוה של הבן, פספסתי אותה...", אמרה בצער.
"נו," ענתה האמא הצעירה עם חיוך עצוב, "עכשיו תפספסי גם את החתונה שלו", וקרצה לנשים המזועזעות.
ואני חשבתי שבגלגול אחר, היינו יכולות להסתדר לא רע.

ובכל הבתים - ללא יוצא מן הכלל. קבלת הדין מוחלטת. אמונה תמה כלפי אלוהיהם, כלפי רבניהם.

(וכמה שונה זה מעקרונות ה'חשיבה ביקורתית', 'הסקת מסקנות' ואזרחות פרואקטיבית המקדמת שינוי- שתלמידיי מחונכים לפיהם) ההרוגים הצדיקים שהלכו להיות עם ר' שמעון. רצה אותם לידו. נפגוש אותם בתחיית המתים. כרגע הם מליצי יושר עלינו. עם ישראל כולו יחזור בתשובה (אחת אף דיווחה שזה מה שהחל קורה בימים אלו) הרי לא ייתכן וזה קרה סתם.

אמן שהמשיח עוד מעט יגיע, אולי זה סימן מקדים. הרי אלוקים הוא חנון ורחום, והוא יכול לעשות הכל, בלבד דבר אחד. וזה לטעות. בטח היה קשה לאלוקים לעשות את זה, מעשה כזה אכזרי כלפי יתומים, אך אנו לא יודעים מחשבותיו. גזירת שמיים. הכל לטובה. הוא הטוב והמיטיב לעולם ועד.

והביקורת היחידה שנשמעה, וגם זו בצורה לא מתלהמת - היתה רק כלפי המשטרה, על המחסומים ששמו.
(או כפי שהתלמידים אמרו לי אחר כך את ששמעו - "ברור שזה בגלל השוטרים... הרי כל שנה היו באים הרבה יותר. איך פתאום זה קרה?").

ובבית האחרון, בזמן שהקשבתי לאם מספרת על רגעיו האחרונים של בנה, פתאום מעזרת הגברים - החלה שירה. חזקה, רועמת. אפילו מוכרת. ידעתי את כל מילותיה ולחניה.

ואם היה איזה במאי, וודאי לא יכול היה לביים זאת יותר קשה. האמא ממשיכה לדבר, ברוגע, בעצב, יפה וצעירה. וברקע קולות השירה מתגברים - השבעתי אתכם בנות ירושלים... כי חולת אהבה אני... גם כי אלך בגיא צל מוות לא ארא רע...
בצילומי וידאו שהראו לי אחר כך התלמידים - רואים את האבא והאחים יושבים בתוך מעגל של גברים חרדים, שני פרחי טיס במדים, והם, ויחד שרים שירה משברת לב, חורכת שערי שמיים.

ותוך כדי השירה דמעתי לעצמי, מתחבאת תחת כיסוי המסיכה. ואישה הביאה לי כוס מים ונייר טישו. תודה שבאת, אמרה לי, זה מאוד מרגש אותנו. כולנו עמך ישראל.

'האמונה עוזרת?' שאלתי באחד הבתים הדלים יותר במנחמים, כשהשתיקה היתה מביכה לי מידי.
'מה זאת אומרת??', שאלו אותי בפליאה, 'איך בכלל אפשר בלי אמונה?'.

ומי יתן והמקום שלהם או בכלל, ינחם אותם בתוך שאר אבלי ציון.
לאף אחד לא מגיע כזה צער. גם אם הם מאמינים שיש לו מחליט ותכלית.