הנהג הפלסטיני שהיה מעורב באירוע הדריסה ליד חוות גלעד ביום חמישי בשבוע שעבר, הועבר לידי שירותי הביטחון הישראלים לאחר שעד עתה הם נמנעו מלעשות זאת. בתאונה נהרגה חווה רויזין, בת 42 מעמנואל שמותה נקבע במקום. הנהג צפוי לעבור תחקיר ראשוני על ידי גורמי הביטחון, ועל פי הממצאים הראשונים יוחלט האם זה המשטרה תחקור את האירוע כתאונת דרכים, או שמדובר בחקירה ביטחונית של חשד לפיגוע על רקע לאומני.
כזכור, החשד כי מדובר בפיגוע עלה לאחר שהנהג, פלסטיני בן 60, נמלט מהמקום לאחר התאונה. אולם, בהמשך לאחר כמה שעות הוא הסגיר את עצמו לידי המשטרה הפלסטינית וטען כי מדובר בתאונה בלבד. לדבריו, הוא נמלט מהמקום מחשש שהמתנחלים או החיילים יפגעו בו, לאחר שיחשבו שהתכוון לפגוע באישה. עדת ראייה לדריסה סיפרה כי ההרוגה "חצתה את הכביש, הגיעה לצד השני, ופתאום הגיע רכב ערבי במהירות מטורפת, דרס אותה והמשיך לנסוע".
במערכת הביטחון העריכו לאחר תחקור ראשוני של האירוע, כי מדובר בתאונה ולא פיגוע, אולם דובר צה"ל הבהיר כי כיווני החקירה האחרים לא נשללו.
למרות ההערכה של מערכת הביטחון, כי מדובר בתאונת דרכים, קרוביה של חווה רויזן כמו גם אנשי המועצה האזורית שומרון, בטוחים ומתעקשים שמדובר באירוע על רקע לאומני: "זה מיליון אחוז פיגוע", אמר בעלה שמואל.
בעלה שמואל סיפר ל-ynet: "דיברתי איתה. היא חזרה מאלון מורה וזה לא כזה רחוק מהבית שלנו כי אנחנו גרים בעמנואל. אמרתי 'טוב, תחזרי בשלום ושיהיה בהצלחה'. לא היה לה צורך לנסוע לכיוון שכם. ראיתי בתמונות שהיו שם עוד אנשים. היא אמרה שהיא בתחנה ומחכה לקו 101 מאריאל או טרמפ ראשון וככה הבנתי. לא היה לה שום צורך לחצות את הכביש. אולי ראתה טרמפ וזה בסדר, כי כל האנשים שגרים מעבר לקו הירוק רגילים לטרמפ ומכירים אחד את השני ורק מסתכלים על המספרים כדי לראות שזה לא רכב ערבי. יש שם בתחנות אבטחה, חיילים שלנו. לא יכול להיות שהיא הלכה לאמצע הכביש והחיילים לא יעירו לה. בלב שלי אני בטוח שזה פיגוע דריסה. יכול להיות שזה היה מחבל לבד שפתאום החליט לעשות את זה".
אמהּ, נינה ורטובייה, סיפרה כי "הדורס נסע במהירות ודרס אותה, זה בטוח פיגוע. למה הוא נסע במהירות רבה ועשה פרסה כדי לעשות את זה? זה פיגוע, פיגוע, פיגוע. זו לא תאונה. אומרים תאונה כי למישהו זה נוח. ככה אני חושבת שיגידו את האמת שלקחו את הבת שלי בעד כלום. ילדה חכמה, עוזרת. היינו עושים שבת ביחד".
חווה, בת יחידה, עלתה לפני 26 שנה עם אמהּ מאוקראינה לישראל בעת שחווה הייתה בת 15: "כבר בכיתה א'-ב' היא גילתה את היהדות והייתה הולכת כל הזמן לבית הכנסת. הייתי חילונית והיא הכניסה את הדת לבית, התחלנו לשמור שבת וכשרות. היא רצתה מאוד לעלות לישראל והמשפחה שלי כבר הייתה בישראל אז עלינו גם", סיפרה האם.
על הרגע שבו נודע לו על האסון הכבד, סיפר שמואל: "חזרתי ליישוב וראיתי שהיא לא בבית והיא הייתה צריכה להיות לפניי. התחלתי לשלוח SMS. חשבתי שהורידה את העוצמה של הטלפון, חשבתי שאולי נרדמה באוטובוס. לא ידעתי, חיכיתי שעה וחצי ופתאום הגיעו אנשי זק"א, ראש המועצה ושוטר קהילתי. כמעט 20 איש באו. עלינו הביתה. ואמרו לי: 'שמעת שהיה פיגוע?' ואמרתי 'מה אני קשור? אני לא הייתי באזור אפילו?', ואז אמרו לי 'אשתך'. הם פחדו להגיד את זה אבל אמרו בסוף 'אין לך אישה יותר'".
עבור שמואל מדובר בטרגדיה קשה במיוחד, לזוג לא היו ילדים וחוה הייתה גם בת זוגו לעבודה בה שניהם עבדו יחד הוא כצלם והיא ככתבת. "היא לא רק הייתה אשתי. היא גם השותפה שלי, עוזרת שלי וחברה שלי. עבדנו יחד והיינו מבינים אחד את השנייה מא' ועד ת'. בחצי מילה היינו יכולים להבין הכול. עבדנו בעיתונות. מה שאני יכול להגיד שאני איבדתי את השותפה שלי ואיבדתי את אישתי ואני לא יודע מה לעשות. נתתי לה את המילה, את הנדר שאני אמשיך עם הדבר הזה ולכן אמשיך בצילום ובעיתונות. אני חייב להיות חזק ובזכותה יכולנו לעשות את מה שעשינו, כל הכתבות והתמונות באינטרנט, בעיתונים".
האם נינה הוסיפה, "חווה הייתה ילדה טובה, טהורה, נשמה שאהבה אנשים והייתה מנחמת כל אחד ומברכת. הרבה מהברכות שלה התקיימו. זה אסון גדול. היא הייתה מברכת זוגות צעירים והיו נולדים להם ילדים אבל היא לא זכתה לילדים".