לא בכל יום פוסקים שופטי בית המשפט העליון בצורה ברורה ונחרצת לטובת בתי הדין הרבניים. זה נדיר, אך זה קורה.
בפסק דין תקדימי שניתן אתמול על ידי בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של שבעה שופטים בראשות הנשיאה דורית ביניש, בשתי עתירות שהוגשו נגד בתי הדין הרבניים, באה לסיומה מחלוקת רבת שנים של שופטים ומלומדים בדבר תוקפם של התקנות ליישוב סכסוך והיקף השפעתם על "מרוץ הסמכויות" שבין בתי המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים.
על פי התקנות שהותקנו בשנת 1996 על ידי שר המשפטים דאז, פרופ' דוד ליבאי, אדם שהגיש בקשה ליישוב סכסוך בטופס סתמי ולקוני לבית המשפט לענייני משפחה, נחשב כמי שהגיש תביעות בענייני מזונות, רכוש והחזקת ילדים בבית המשפט למרות שהוא לא הגיש כל כתבי תביעה שהם. במשך השנים ניצלו בעלי דין, בדרך כלל נשים, אפשרות זו כדי לקבל יתרון במרוץ הסמכויות.
בהחלטות שופטים ודיינים ובכתיבה אקדמית ניטשה מחלוקת עזה בדבר תוקפן של התקנות. היו שטענו כי שר המשפטים חרג בכך מסמכותו לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה, שקבע שחוק זה לא יפגע בסמכויות בתי הדין הדתיים.
כמו כן נטען כי התקנות מנוצלות בחוסר תום לב כדי להשיג יתרון דיוני מבלי שאלו העושים בו שימוש מתכוונים באמת להסדיר את המחלוקת בדרכי שלום ובהליך טיפולי באמצעות יחידות הסיוע של בתי המשפט לענייני משפחה. מנגד טענו מצדדי התקנות כי שר המשפטים היה מוסמך להורות על "דרך חדשה" לפתיחת הליך בבית המשפט למשפחה.
בתי הדין הרבניים עסקו בפסקי הדין שנגדם הוגשו העתירות בתוקפם ובפרשנותם של דברי חקיקה אזרחיים החלים בבית המשפט למשפחה, וקבעו כי התקנות הותקנו בחוסר סמכות וכי לחילופין יש לקבוע בדרך פרשנית כי מגיש בקשה ליישוב סכסוך בבית המשפט חייב לעמוד במבחני תום הלב וכי הבקשה צריכה להיות מוגשת "כדין", בדומה למבחנים החלים על תביעות כרוכות בגירושין המוגשות לבתי הדין הרבניים.
בית-הדין הרבני. צילום ארכיון: פלאש 90
בג"ץ פסק כי בנסיבות העניין, היה בית-הדין הרבני מוסמך לדון כעניין שבגררא בפרשנות התקנות ליישוב סכסוך, על-אף שתקנות אלה עוסקות בסדרי-דין החלים בבתי-המשפט לענייני משפחה. זאת מאחר ופרשנותן של התקנות האמורות משפיעה על ההכרעה בשאלת סמכותם של בתי-הדין הרבניים להידרש לעניינים שנכרכו בתביעת-הגירושין שהוגשה בפניהם לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה. עם זאת פסק בג"ץ כי התקנות הותקנו כדין וללא חריגה מסמכות.
בית המשפט העליון ציין, בפסק הדין שנכתב על ידי הנשיאה ביניש והמתפרש על פני כ-60 עמודים, כי פשטות ההגשה של הבקשה ליישוב סכסוך מקנה לה את יתרונה ביחס לדרך הרגילה של הגשת כתבי-תביעה, אולם דווקא משום כך מתעורר חשש מפני ניצול לרעה של הליך ייחודי זה.
החשש בהקשר זה, אשר הודגש בפסיקתם של בתי-הדין הרבניים, הוא מפני מצבים בהם המטרה העיקרית של הבקשה ליישוב סכסוך היא להקנות לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט בענייני רכוש, מזונות ומדור וכן משמורת וחינוך קטינים בדרך מהירה וקלה, ללא צורך בהגשת כתבי-תביעה ערוכים כדבעי; זאת, בלא שמגיש הבקשה מעוניין באמת ובתמים ליישב את הסכסוך בדרכי הסכמה ותוך היעזרות בגורמים הטיפוליים.
עוד קבעה בייניש, כי נוכח הקלות הרבה יחסית בה ניתן להגיש בקשה ליישוב סכסוך בפני בית-המשפט לענייני משפחה, ועל רקע המציאות הקיימת בשיטתנו המשפטית של "מרוץ סמכויות", מתבקש סעד מתאים בגין הפרת חובת תום-הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך על-מנת שהליך ייחודי זה לא ינוצל לרעה לתכליות שלא לשמן נועד. הסעד בגין חוסר תום-לב דיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך אינו סגירת שערי בית-המשפט בפני המתדיין, אלא קביעה כי אין בכוחה של הבקשה ליישוב סכסוך כדי למנוע את סמכות-השיפוט שבידי בית-הדין הרבני באותם עניינים שנכרכו בפניו בכנות וכדין, וזאת בפרק הזמן שלאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך וטרם הגשת כתבי-תביעה ערוכים כדבעי בפני בית-המשפט לענייני משפחה.
בבתי הדין הרבניים הביעו "סיפוק יחסי" מפסק הדין שניתן.