תמונת מצב מבלבלת: השקט הפסטורלי ועשרות כלי רכבים פרטיים ואוטובוסים ציבוריים הנעים מהמרכז בדרכם אל ערי הדרום, אינם מבשרים את מה שבאמת מתרחש בערים עצמם. שם, קשה יהיה למצוא תושבים מסתובבים ברחובות ורכבים הנעים בכבישים. אתמול יצאנו, שוב, אל דרום הארץ בניסיון ללמוד עוד קצת על המתרחש שם.
לאחר כמחצית השעה מתחילת הנסיעה נשמעה אזעקה שהביאה את הנהגים לעצור בשולי הדרך, לדומם מנוע ולנהוג על פי הוראות פיקוד העורף. ברגעים הללו שוחחנו עם אותם אלו שלא מורגלים למצב חירום מסוג זה. "ממש מפחיד, אני לא יודע מה יקרה עכשיו. לך תדע אולי הרקטה תיפול כאן", חושש אחד מהם. "עדיף לא לחשוב. פשוט לחשוב על דברים טובים" מנסה השני לעודד.
אחרי שהבינו כולם כי הרקטה לא נפלה סמוך אליהם, אם בכלל נפלה, הם נעמדו וחזרו לרכבים ולאוטובוסים. "תשמע, פעם ראשונה שאני נקלע לסיטואציה כזו. רק עכשיו אני ממש מצליח להבין את מה שעוברים תושבי הדרום מדי יום במשך כמה שנים. אני בדרך לשמח אותם ואני בטוח שכוחות העידוד שלי יהיו חזקים יותר". אמר אחד הנהגים.
בעיר נתיבות, הנחשבת לעיר מרכזית באזור הדרום, נשמעו רק כמה אזעקות צבע אדום מאז יום שבת. השקט הזה עלול לבלבל ולהכניס לשאננות את התושבים, אך הם מבינים כי השקט הזה עלול להיות זה שמבשר את הסערה הבאה, את מטח הרקטות הבא.
"אני לא נותנת לשקט לבלבל אותי", אומרת תושבת העיר. "אני יודעת שבכל רגע נתון ארגון הטרור חמאס עלול לירות רקטות לעבר העיר. זאת הסיבה שתראה כאן פחות תושבים ברחובות ותראה שכולם נמצאים בבתיהם וממעטים לצאת משם".
לדבריה, החופש - כבר איננו כזה. ההפך הוא הנכון. "הילדים שלי לא הלכו לקייטנות, אני מנסה להעסיק אותם בכוחות עצמי עם האפשרויות המעטות שיש לנו סביב ארבע קירות בחדר הממ"ד. אני בטוחה שהאזעקות ולחץ המלחמה משפיעים על התנהגות הילדים. הם הרבה יותר לחוצים וכל רעש גורם להם לבהלה".
"יש לנו כוח סבל. אנחנו מוכנים להיות במצב הזה עוד שבועות ארוכים ובלבד שהשקט ישוב ושנוכל לחזור לחיים נורמליים לעוד שנים ארוכות ולא שכל שנה-שנתיים נחזור לאותה סיטואציית מלחמה. כלומר, טפטוף רקטות ומבלי שאיש בכלל מייחס לזה חשיבות".
את שלמה, אב לילדה, פגשנו מחוץ לביתו. הוא ניסה להחליף אווירה ולנשום מהאוויר הצח. מבחינתו זו שגרת יומו, מהבית לממ"ד ומהממ"ד לחצר הבניין. "אנחנו חיים כאן בפחד תמידי", הוא אומר, "אבל כבר נכנסו לשגרה שבה אנחנו נמצאים לרוב בבית ומידי פעם יוצאים קצת להתאוורר מחוץ לשכונה אך עדיין בקרבת מקום ממוגן".
"אל בית-הכנסת קשה לנו ללכת. אנחנו ממש מחרפים את נפשינו בכדי להגיע לשם. אנחנו בטוחים ששלוחי מצווה אינם ניזוקים", הוא מסביר על הדילמה הרוחנית. "אתה לא יודע מה יקרה, האם תחזור הביתה. האם זו תהיה התפילה האחרונה שלך".
לדבריו, "בבתי-הכנסת רואים היום פחות מתפללים. ביום רגיל לא תראה מצב כזה שבתי-הכנסת אינם עמוסים במתפללים, אבל היום המצב שבו יש ספסלים ריקים - הפך לשכיח". "תראה", הוא אומר, "אפשר להבין אותם. הם לא רוצים לסכן את חייהם".
מהעיר מופגזת הרקטות אליה הגענו עם רדת החשיכה ושהינו בה עד לשעות הקטנות של הלילה, יצאנו עם תחושה שבה המצב הוא כה נפיץ שבכל רגע נתון - השקט הזמני שנוצר ללא כל הפסקת אש - עלול לפוג. ולמרות שהרחובות ריקים מאדם, ניתן לחזות במסעדות שוקקות חיים שבהן ישנם תושבים המנסים לחוש שגרה ולשכוח מעט מהממ"ד החשוך.