אבא שלי, יעקב קריצמן, נולד בלודז', פולין, להוריו שלמה ושרה, משפחה ובה 5 אחים ואחות אחת. אני נולדתי ב-לודז' ביום 26.11.1933, והמלחמה פרצה בהיותי בן חמש
הגרמנים הקימו בלודז' גטו. כל יהודי היה חייב לשאת על הבגד טלאי צהוב. בהתחלה הגטו היה פתוח ואפשר היה לצאת ולבוא. יום אחד החליטו הגרמנים לסגור את הגטו והוטל איסור על היהודים לצאת ממנו. ברחנו מהגטו ממש בעור שינינו. זה היה בתחילת שנת 1940.
מצאנו מקלט בעיירה ראווה מזובייצקה, שמנתה כ-2700 יהודים. בגטו הצטופפנו בדירה עם משפחות נוספות. גם הגטו הזה לא היה סגור הרמטית ואפשר היה לצאת החוצה ולחזור אליו כשעליך הסימן היהודי – הטלאי הצהוב הידוע. בשלב מסוים ב-1942 הגיעו שמועות שיחסלו את הגטו ויקחו את כל האנשים למחנות עבודה או למחנות השמדה.
מעל לקומה בה התגוררנו גר אדם שנחשד כקומוניסט והגרמנים הוציאו אותו להורג בחצר, ממש לנגד עינינו. זה היה מחזה איום. אשתו ניסתה להחיות אותו ללא הצלחה. האירוע הזה הגדיל את חששותינו להמשך החיים והאפשרות לשרוד.
מדי פעם הגרמנים דרשו מהמשטרה הפולנית לספק להם 20-30 אנשים לעבודות שונות. ובהמשך – לספק אנשים להוצאה להורג. סופר שמישהו גנב פעם מהמפקד הגרמני שעון, או חפץ אחר. הגרמנים דרשו מהמשטרה היהודית של הגטו להעניש על-ידי מסירת עשרה יהודים להוצאה להורג. המשטרה היהודית היתה תופסת ומספקת. זה היה מחזה נורא. אני לא זוכר ב- "יד ושם" תמונה של שוטר יהודי מחפש אנשים להסגירם לגרמנים – מפחד שאחרת יקחו אותו. באותו יום הסתלקנו מהגטו. למחרת הגטו חוסל.
היה זה אחרי סתיו 1942 הגרמנים חיסלו את כל היהודים שנותרו בגטו והגויים פחדו לתת מסתור ליהודים. היתה זו לנו תקופה קשה ביותר. היינו חסרי בית, מה שניתן לכנות "הומלסים", שנותרנו מהמשפחה. כמעט בכל לילה היינו מסתתרים ומסתכנים בהסגרה למשטרה. ידענו כבר פחות או יותר שמדובר בהשמדה במחנות. המשטרה הפולנית עבדה תחת הפיקוח של הגסטפו. היו מקרים שנודע לנו, או שהרגשנו, שעומדים למסור אותנו, שיש מודיעים. היו לנו מכרים שאבא הכין מראש כדי להחביא אותנו, תמורת פיצוי כספי ניכר, אבל לא אותו. בודדים בלבד הסכימו לאכסן אותנו ללילה או שניים, לא יותר. ביום השלישי היינו חייבים לעזוב.
חיי מסתור בוורשה
בנדודינו הגענו לוורשה, הקור בחודשי החורף בפולניה חזק מאוד, יורד שלג רב, וכשהולכים צריך לשים לב איך להציב את הרגל. אני זוכר את אמא שלי מחזיקה בידה את אחותי בת הארבע ומתקשה בהליכתה. היא סיפרה שאני אמרתי לה אז שאנו עוד נגיד 'שמע ישראל' יותר מאשר יגידו הם 'הייל היטלר'.
RAUS! - החוצה! לקור כלבים ואימת מוות
לילה אחד שמענו יריות: הרגו משפחה יהודית שמצאו בבית הסמוך. אספו אותם במשאית. אנחנו המשכנו להישאר שם. סמכנו על מימרא (ממלחמת העולם הראשונה) שמקום שנפלה עליו פצצה לא נופלת עליו פצצה בשנית, ונשארנו באותו בית עוד לילה. זה יותר בטוח מאשר להסתובב בחוץ בקור העז הזכור מהלילה הקודם.
היות וכמעט שלא יצאנו מהדירה שבקומת הקרקע, היינו מסתכלים דרך החלון לראות מה קורה ברחוב. פעם ראינו פולנים שתפסו יהודי אחד והעבירו אותו לגרמנים. הגרמני הורה לאיש להוריד את הכובע ולעשות את צרכיו בתוך הכובע. היהודי נאלץ לעשות זאת ואז הגרמני הוציא את האקדח שלו וירה בו למוות מטווח אפס. הדם שלו זרם על המדרכה. דבר כזה נחרת בזיכרוני כילד ולא יישכח...
פעם אמא עלתה למעלה להתחבא בעליית הגג, כי הגיעו אנשים שהסתובבו בבניין. כשאמי עלתה ראיתי שמכיוון מערב, מקום הגטו, עולה עשן. אמא בכתה ואמרה: מי יודע, אולי כל המשפחה שלי נשרפת שם.
חיפשנו תמיד מקום לינה במרתף כדי שלא ניתקל בדיירים. במרתפים חיו אנשים עניים שהיו זקוקים לכסף שלנו. כך יכולנו למצוא מקומות לינה. לקראת סוף תקופת חיינו כהומלסים מצאנו אשה בשם פראשק, שגרה עם שלושת ילדיה, בלי בעלה שנלקח לעבודה בגרמניה, ולא היה לה ממה להתפרנס. האשה הזאת, גברת פראשק, היתה מוכנה לקחת את הסיכון ולהחזיק אותנו בדירתה בלילה. זה היה סיכון מוחשי מפני שבמרפסת ברחוב אחר נראה אדם תלוי במרפסת כדי שכולם יראו שמי שמסתיר יהודים זה יהיה גורלו.
בדירת המרתף הזאת גרנו משנת 1943. השחרור היה בספטמבר 1944 ואז הגיעה החזית לוורשה. שמענו את קולות התותחים מרחוק. הגרמנים ברחו לעבר השני של הנהר ונגמר הסיפור של קבלת אוכל מהמטבח שלהם. מטוס רוסי הפציץ לאושרנו את מטבח השדה הגרמני, חיכינו שהצבא הרוסי יתקרב. פתאום שמענו אדם צועק ברוסית – 'אל תירו!' והוא הציל אותנו. זה היה ביום 14 בספטמבר 1944. כאן הסתיימה עבורנו התקופה השלישית של השואה. מאז והלאה היינו עם הרוסים. הגרמנים עוד היו בוורשה, אבל בעברו השני של נהר הוויסלה.
בינואר 1945 שוחררה פולין על-ידי הרוסים והפולנים. נסענו בחזרה ללודז'. לא נכנסנו לבית שלנו, גרו בו פולנים שאיימו לרצוח אותנו אם ננסה להיכנס לבית.
עלינו לארץ באניה 'נגבה' ביום 4 או 14 באפריל 1949. הודות לאמא שלי הועברנו למעברה מצוינת בשכונת קריית אליהו בחיפה. משם הועברנו למעברת בת גלים ואחר-כך קיבלנו צריף בשכונת אבו כביר, ליד תל-אביב.