אם היה משהו חדש בחטיפה הנוכחית של שלושת הנערים, הרי שזו אפליקציית הווטסאפ. מעולם לא היה קל יותר להפיץ שמועות כמו היום, כל אדם חסר אחריות עם סמארטפון יכול להתחיל שמועה זדונית, ולגרום לה להתפשט כאש בשדה קוצים בקבוצות הווטסאפ. לא תמיד הדבר נעשה מרשעות, לרוב הוא נעשה מטיפשות. אך התוצאה שוב ושוב בכל אסון היא דומה, המשפחה והחברים מקבלים את העדכונים ולבם מתפלץ.
כשמדובר באסונות מחרידים כמו התאונה בה נהרג האברך החשוב יוסף וינד זצ"ל או התאונה בה נהרג הבחור אלחנן טויטו ז"ל, אזי מדובר בחוסר רגישות משווע עד כדי רשעות לפעמים. אבל כשמדובר באירוע ביטחוני חמור כמו חטיפה של שלשה נערים - שבו צה"ל מעוניין לשמור על איפול מוחלט לצרכים מבצעיים, והפרסומים הופכים למזיקים גם כשהם נכונים ולפעמים יותר מכך כשהם שגויים - אזי הווטסאפ הופך לכלי משחית אמתי.
כשכתב בעיתון או מערכת חדשות כלשהיא כותב על עניין שעלול להזיק על ידי פרסומו, עליו להגיש את הידיעה לצנזורה הצבאית ולקבל אישור לפרסמו. כך היה נהוג במשך שנים מאז קום המדינה, ואף אחד כמעט לא חשב ולא יכול היה לעקוף את הצנזור הצבאי.
הכוח המרוכז בידי הצנזורה הצבאית הוא רב. בניגוד לצו איסור פרסום, הניתן על ידי בית המשפט לאחר דיון ושמיעת טענות הצדדים, בידי הצנזור הצבאי כוח לאסור פרסום כתבה ללא כל הסבר, וללא יכולת ערעור. אמנם, צו איסור הפרסום חמור יותר, והעבירה עליו היא פלילית.
עם הזמן מצאו העיתונים דרכים יצירתיות יותר או פחות לעקוף את מגבלות הצנזורה, אם על ידי הדלפה למקורות זרים, ולאחר מכן ציטוט אותם מקורות. ואם על ידי דרכים אחרות, כמו פרסום סיפור בדיוני, שהעובדות בו אמתיות לגמרי, ורק השמות והנפשות הפועלות שונו. לרוב שלטה הצנזורה ביד רמה, וכשרצתה למנוע פרסום, הדבר עלה ברוב המקרים בידה.
כשהחל עידן האינטרנט - בו כל אדם יכול לפתוח אתר אינטרנט, כשלא תמיד הכותב והאתר נמצאים במדינת ישראל, וכך אינם כפופים להוראות החוק והצבא הישראלי - החל צה"ל לאבד את השליטה על הפרסומים. אמנם באתרים הישראלים המכובדים עדיין שמרו על כללי הצנזורה, לרוב, אך העובדה שהחלו להיפתח אתרי אינטרנט בעולם שתכליתם היא הדלפת חומרים האסורים לפרסום באינטרנט, גרמה לכך שלא ניתן יותר למנוע פרסום באופן גורף.
באתרי האינטרנט הישראלים הצליחו בצה"ל למנוע פרסומים בעייתיים, לרוב על ידי הידברות עם עורכי האתרים והכתבים, ואף בדרכים פחות נעימות למנהלי האתרים. כך למשל הפילו בצה"ל לאחרונה אתר אינטרנט לא אחראי, שעבר על צו איסור פרסום, ופרסם מידע שעלול היה לגרום לנזק מבצעי.
עם התפשטות השימוש באינטרנט בכלל, ועם כניסת הרשתות החברתיות כמו פייסבוק וטוויטר, המאפשרות לכל אחד בלי שום מאמץ לפרסם ככל העולה על רוחו, איבדו צה"ל והצנזורה שליטה על המתפרסם. עד למצב בו אין שליטה כלל על דיווחים, גם אם רגישים מאוד. הצנזורה לא שמה את ליבה בזמן על הרשתות החברתיות, ואין לה כל מושג על מה מתפרסם בהן. כך היו מצבים אבסורדיים שחיילים פרסמו מידע רגיש ביותר ברשתות החברתיות, ואיש בצה"ל לא ידע על כך.
לפני כשנתיים, הבינו בצה"ל את גודל המפגע שבפרסומים ברשתות החברתיות. ומאז החלו בקמפיינים אצל החיילים, המסבירים את הפוטנציאל ההרסני שבפרסום ברשתות החברתיות. בנוסף, הודיעו בצנזורה הצבאית כי יתחילו לפעול גם ברשתות החברתיות. במקרים חריגים מאוד הוגשו תביעות על פרסום חומרים רגישים ברשתות חברתיות.
אך מאז טרנד הווטסאפ ושאר אפליקציות המסרים המיידים, שוב איבד צה"ל את השליטה. אם בפייסבוק וטוויטר לכל הפחות יש שם ופרטים מזהים. במסרים המיידים לרוב אין פרטים מלבד מספר טלפון, וההודעות מועברות מקבוצה לשנייה באופן שלא ניתן כמעט לאתר את השולח המקורי.
כך יכול כל ילד לשלוח הודעה עם ידיעה מרעישה אך מפוברקת, והידיעה תרוץ מעצמה ללא כל יכולת לעצור. כל המצאה המצוצה מן האצבע מנופחת לשמועה, כל שמועה מנופחת לדיווח, וכל דיווח מתנפח לידיעה מאומתת. ואין שום כלי שבו ניתן לעקוב אחרי המפיץ המקורי אשר במקרים מסוימים יכול לגרום נזק כבד למערכת הביטחון.
ניתן לומר בברור שצה"ל נכשל כישלון מוחץ בניטור הרשתות החברתיות בכלל ואפליקציות המסרים המיידים בפרט. צה"ל אמנם הצליח בחינוך ובענישה, להרתיע חיילים משיתוף מידע רגיש ברשתות אלו. אך בכל הנוגע לציבור הכללי, הכישלון שלו הוא מוחלט.