ביום שלישי, ט"ו בכסלו, נציין את יום השנה ה-65 לפטירתו של ״הארי השואג״, החזן משה מרדכי בן אהרון זליג אוישר.
משה אוישר – אמן החזנות הבימתית - הוא דור שישי למשפחת חזנים ענפה. שר כנער במקהלות בתי-כנסת, בהמלצת אביו זליג, והיה חביבם של חזנים רבים. במקביל, למורת רוחו של אביו, נהג להתגנב להצגות של להקות נודדות שעברו בעירו. משפחת אוישר עברה לפילדלפיה, כשזליג האב קיבל שם משרת חזן. זליג היה אהוב על קהילתו, ושם החיבה שניתן לו היה: "זליג חזן".
בשנת 1932, כשהוא בן 27, הקים משה אוישר להקת תיאטרון נודדת משלו, איתה עבר את אמריקה לאורכה ולרוחבה. בשנת 1934, כשחזר ממסע הופעות בארגנטינה, הוא איחר את מבחני הקבלה, ולא הצליח למצוא תפקיד באף תיאטרון. מאחר שהיה זקוק נואשות לעבודה, הוא נאלץ לענות בחיוב להצעה לשמש כחזן בימים הנוראים, בבית הכנסת "שערי השמים" - במנהטן. ההצלחה האירה לו פנים; הוא ניצל את האהדה לאביו, ואימץ לעצמו את שם הבמה: "בן זליג". רק לאחר שההמונים היללו ושיבחו את שירתו ואת קולו הפנומנאלי, הוא חזר להיקרא שוב - משה אוישר.
אוישר כבש בסערה את עולם החזנות של אז. הוא הוזמן כחזן אורח לקהילות ברחבי ארה"ב, ובתוך זמן קצר נחשב לאחד מהחזנים המובילים בארה"ב.
בשנת 1938 חתם אוישר על חוזה עם בית האופרה בשיקגו, בו אמור היה להשתתף באופרות נבחרות, אך התקף לב שעבר מנע ממנו את קיום החוזה.
בכל מקום, שבו הופיע, היה מהמם את הציבור בקולו השואג ובמוזיקליות נדירה. השילוב של חזנות וג׳אז, עם ניסיון המשחק הנרחב שלו העניקו לו מעמד ייחודי בקרב החזנים, ויתרון מוזיקלי גדול בעמוד התפילה.
במשך 49 ימים, אנו מאוחדים ומייחלים, שהקב"ה: "ימלא משאלותינו", וישיב את החטופים לחיק משפחותיהם. בעוד שעות ספורות בע"ה, נתחיל לראות את הסנונית הראשונה של ילדים ואמותיהם, היוצאים משבי האויב האכזר - מן החושך אל האור. אנו נמשיך להתפלל, שמשאלותינו עבור כל אחד ואחד מהחטופים, תתגשמנה במהרה.
מבין יצירותיו הנפלאות של אוישר, חובבי החזנות נפעמים פעם אחר פעם מיצירתו ״אב הרחמים״ - שם מציג אוישר את יכולותיו הפנומנאליים גם כ״זוגער״ אמיתי. את "אב הרחמים" פרסם אוישר בשנת 1947, ומאז היצירה ובמיוחד הפזמון, בסגנון ה"בולרו" שבסיומה, אהובים עלינו כל-כך. עם זאת, רק חזנים מעטים מסוגלים לבצעה, בסגנונו הכריזמטי והמרשים של אוישר.
את העונה שעברה פתחנו בקונצרט "אז ישיר משה", בו ביצענו ממיטב יצירותיהם של: משה אוישר, משה גנטשוף, משה קוסביצקי ומשה שטרן. בימים שלאחר הקונצרט קיבלתי כמה הודעות בזו הלשון: "אופיר, איך זה שמכל היצירות לא ביצעתם דווקא את 'אב הרחמים' – היצירה הכול-כך אהובה של אוישר?" ותשובתי הייתה תמיד: "אם תגיע לקונצרט הבא, תבין!"
אם כן, זו הסיבה: עוד כשפורסמה תכנית הקונצרטים, קיבלתי הודעה מהחזן שי אברמסון, בזו הלשון: "אופיר, אין מצב שבקונצרט הגאלה שלי עם הלפגוט השנה, אני לא אבצע את 'אב הרחמים' של אוישר״😊.
בדיוק אז נזכרתי כמה שי "מת" על היצירה הזו, ועל אף הסמיילי בסיום ההודעה עשיתי חשבון:
מילא להסתבך עם חזן, אבל לאכזב חזן, שהוא גם חבר יקר וגם סגן אלוף נערץ... זה כבר יותר מדי 😉.
משהתקרב ה 22 במרץ - תאריך "קונצרט הגאלה", התיישבתי לכתוב את דברי ההנחיה, ומצאתי שבו ביום חל יום פטירתו של אברהם (אייב) אלשטיין. אלשטיין - מלחין, מעבד ומנצח, מהיוצרים הגדולים והמופלאים שלנו, ומי שכתב יותר מ 500 שירים ויצירות. "חייבים לבצע משהו משל אלשטיין", אמרתי לעצמי. "מה משנים? מה מורידים?", הרהרתי באכזבה. עברתי שוב בדקדוק על רפרטואר הערב, ונעצרתי על: "אב הרחמים – אוישר".
"רגע! זה בכלל לא של אוישר, זה של אלשטיין!", אמרתי לעצמי בהתלהבות, ורצתי מיד לכתובים כדי לבדוק, שההתלהבות לא מטעה אותי. ולשמחתי – צדקתי! או אז הבנתי, שכשבוחרים נכון – הכול מתחבר - הכול מלמעלה.
כששמענו השבוע, בחדר העריכה, במשך שעות ארוכות את ביצועו של שי, הבנתי עוד יותר, עד כמה הבחירה הייתה נכונה.
צפייה מהנה ושבת שלום
This browser does not support the video element.