סגולה לפרנסה בשפע; סיפורים מר"א מליז'ענסק

תפילות על ציונו של רבי אלימלך זי"ע (צילום: רשת הנקודה)

ליארצייט של רבי אלימלך מליז'נסק – כ"א אדר

שלושה סיפורים המסוגלים לפרנסה מרבי אלימלך מליז'ענסק

ישנם שלושה סיפורים בשם האדמו"ר מקוזניץ זיע"א, שסיפר בשם רבי אלימלך מליז'ענסק, והמליץ לספר אותם ביום היארצייט של רבי אלימלך, כי הם מסוגלים להוריד שפע פרנסה לבני ישראל, וכן, יתן הקב"ה לאדם את צרכי חג הפסח בשפע רב.

• איך ניצלים מהמגפה על פי ה'נועם אלימלך'?

סיפור ראשון: היה יהודי שהביא לעיירה סחורה - חביות יין שרף לכבוד חג הפסח, וכשרצה להכניס אותם לעיר.

עמדו אנשי המכס ושאלו אותו מה זה החביות? ואמר להם: יין שרף.

ולא הסכימו לו להכניסם לעיירה ולמוכרם, ואמרו, שלא מסכימים להכניס יין שרף לעיירה.

רץ היהודי לרבו הקדוש רבי אלימלך מליז'ענסק זיע"א, ובכה מאוד שלקחו ממנו את החביות של היין.

אמר לו רבי אלימלך: תגיד להם - שזה מים ולא יין. הלך היהודי, ואמר להם שזה מים, והם, לקחו וטעמו - וראו שבאמת יש בחביות מים, ונתנו לו להיכנס לעיר עם החביות.

אבל מה הוא יעשה עם מים??? רץ היהודי לרבי אלימלך ושאל אותו: מה הוא יעשה עם המים? אמר לו הרבי: טעם גם אתה מהמשקה שבחבית!

טעם היהודי, והנה - חזר היין. וכך היה ליהודי איך להתפרנס ולעשות צורכי החג בהרחבה. וכמו שבורא עולם עזר לאותו יהודי לקיים את חג הפסח ביד רחבה, כך שיעזור לכל בית ישראל.

סיפור שני: פעם אחת, באיזה עיירה, נעלמה למלך טבעת, ולא מצאו אותה. ואמר המלך, שכל מי שיחפש או שימצא אותה, יקבל הרבה מאוד כסף.

היה שם יהודי אחד, והיה עני מרוד מאוד, ולא היה לו כסף. אבל, הוא אמר שהוא מוכן לחפש את הטבעת, וכל מי שהיה מוכן לחפש את מי שגנב את טבעת המלך, נתן לו סכום כסף גדול - תמורת עבודה זאת.

היהודי קיבל את סכום הכסף תמורת העבודה שהתחייב, והלך וקנה בזה מוצרים לחג ולבני ביתו ומצות יין ושמן וכו'.

בליל הסדר, ישב היהודי בראש השולחן וערך את הסדר, בזמן שסיפר את ההגדה ושר שירים ומה נשתנה וכו', עבדי המלך, הלכו למלך ואמרו לו שהיהודי בכלל לא הלך לחפש את הטבעת, אלא, יושב הוא בבית, ושר שירים ושמח.

אמר המלך, אני אלך לראות מה עושה היהודי, וכשהגיע המלך, הציץ וראה איך שהוא שמח ושר שירים וכולם אוכלים ושותים.

והמלך עומד ומסתכל, ופתאום הוא שומע שהיהודי אומר משפט, וכולם עונים אחריו: דיינו ושוב דיינו... והמלך חשב שעכשיו הם דנים מי גנב את הטבעת, וכולם אומרים בפה אחד, שהגנב הוא העבד שלו שקוראים לו: דיינו.

מיד תפס המלך את עבדו 'דיינו', צעק עליו והכה אותו, עד שהודה שאכן הוא גנב את הטבעת, ומיד לאחר החג, המלך הוסיף ונתן ליהודי הרבה מאוד כסף, וכמו שחגג היהודי את פסח כיד המלך, כך יחגגו את הכל כל עם ישראל.

סיפור שלישי: מעשה היה עם יהודי בשם 'מושיק' (משה) שהיה שכיר אצל הפריץ ועובד אצלו. פעם אחת, היה ביניהם ויכוח: מי שולח את הפרנסה ומי הוא זה שמפרנס.

אמר לו הפריץ: אני נותן לך פרנסה, אמר לו מושיק: הקב"ה, הוא זה שנותן לי פרנסה ואתה השליח שלו, כי הכל מה' יתברך.

התרגז עליו הפריץ, ואמר לו, שלא ייתן לו פרנסה כלל, וזרק אותו מלהיות שכיר אצלו. הלך היהודי לביתו, והיה זה בימים לפני חג פסח, והיהודי האמין בקב"ה באמונה שלימה, שישלח לו פרנסה מן השמים.

בהתקרב חג הפסח, לא היה למושיק מאומה, כדי לקנות לכבוד החג, ולא ידע מה לעשות.

ולפריץ היה חדר גדול של אוצרות כסף, שלא היה נכנס לשם אף אדם, והיה הפריץ אוהב להיכנס מידי פעם לחדר, לספור את מטבעות הזהב שהיו לו שם.

ולפריץ היה קוף שתמיד היה משתעשע איתו. והפריץ נהג לספור את המטבעות, והיה בודק אותם בלשונו, ומנקה מהם את האבק, והקוף היה רואה את כל מה שעשה אדונו, וחשב הקוף, שהפריץ אוכל את מטבעות.

יום אחד לפני חג הפסח, לאחר שהפריץ יצא מהחדר, הקוף לקח את המטבעות, ובלע אותם זה אחר זה עד שנפל, ונחנק ומת.

כשנכנס הפריץ לחדר, וראה שהקוף מת, אמר לעבדו, שיזרוק את הקוף בחצר של מושיק, ושם הגופה תסריח, וכך, הוא יראה למושיק מי שולח לו פרנסה.

הלך המשרת, וזרק באמצע הלילה, את הקוף של היהודי, ובבוקר, מושיק נבהל בראותו את הקוף בחצרו, כי חשב שיעלילו עליו, שהרג את הקוף, ורצה לזרוק אותה מחוץ לעיר.

הרים מושיק את גוויית הקוף, וראה שיוצאים ממנה, המון מטבעות של זהב, ולקח סכין, וחתך את בטנו, והוציא את כל המטבעות של הזהב, וזרק את הקוף מחוץ לעיר.

והלך מיד לקנות במטבעות את צורכי החג, וגם בגדים בשביל אשתו וילדיו וכל מה שהיה צריך, ומאותו היום, נעשה לעשיר גדול.

בליל הסדר, ישב מושיק עם בני ביתו, ואף הזמין הרבה עניים ואורחים ועשה את ליל הסדר, עם כלים יפים ומכובדים, ומאכלים טעימים ומכובדים, ובגדים מכובדים.

ובליל פסח, הפריץ שלח את עבדו, לראות מה עושה היהודי בלילה זה, והאם יש לו אוכל לחג.

והלך העבד לבדוק, וראה שהיהודי יושב בראש השולחן, עם המון אורחים ועניים, ואוכלים בשר ושותים יין ושרים ושמחים התפלא מאוד.

רץ העבד לספרו לפריץ, ולא האמין הפריץ למשמע אוזניו, ומיד הלך לבדוק אם נכון הדבר, ואכן, כך ראה.

נכנס הפריץ לביתו של מושיק, ושאל אותו: מי שלח לך כסף, ומהיכן היה לך כסף ל צרכי החג, סיפר לו מושיק, איך שמצא בחצר ביתו קוף, שנפלו ממנו מטבעות זהב, אז, אמר לו הפריץ: עכשיו אני מודה שהקב"ה זן ומפרנס לכל! ומושיק חגג את חג הפסח בשמחה, והיו לו את כל צרכי החג בהרחבה רבה, וכמו שבורא עולם עזר למשה, כך יעזור לכל עם ישראל, להכניס את חג הפסח מתוך שפע רוחני וגשמי.

שלושה סיפורים שלושה דרגות באמונה, וכל הסיפורים מחזקים את האמונה, שרק הקב"ה זן ומפרנס לכל.

לע"נ רבי אלימלך בן רבי אליעזר ליפמן ומיריש מאניפולי, בעל ה'נועם אלימלך', שבזכותו כל עם ישראל יזכה לחזק את האמונה, ויזכה לשפע פרנסה מידו המלאה והפתוחה של בורא עולם, אמן.

לע"נ אימנו מורתנו רחל בת ריינה מלכה.

תפילת רבי אלימלך מליז'נסק

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שׁוֹמֵעַ קוֹל שַׁוְעַת עֲתִירוֹת וּמַאֲזִין לְקוֹל תְּפִלַּת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים, שֶׁתָּכִין לִבֵּנוּ וּתְכוֹנֵן מַחְשְׁבוֹתֵינוּ וּתְשַׁגֵּר תְּפִלָּתֵנוּ בְּפִינוּ וְתַקְשִׁיב אָזְנֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַמִּתְחַנְּנִים אֵלֶיךָ בְּקוֹל שַׁוְעָה וְרוּחַ נִשְׁבָּרָה.

וְאַתָּה אֵל רַחוּם בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּבַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים, תִּמְחוֹל וְתִסְלַח וּתְכַפֶּר לָנוּ וּלְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל מַה שֶּׁחָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ וְהִרְשַׁעְנוּ וּפָשַׁעְנוּ לְפָנֶיךָ, כִּי גָלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ כִּי לֹא בְּמֶרֶד וּבְמַעַל חָלִילָה וְחָלִילָה מָרִינוּ אֶת פִּיךָ וְדִבְרֵי תוֹרָתֶךָ וּמִצְוֹתֶיךָ, כִּי אִם מֵרֹב הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר בְּקִרְבֵּנוּ תָּמִיד, לֹא יָנוּחַ וְלֹא יִשְׁקֹט עַד אֲשֶׁר מְבִיאֵנוּ אֶל תַּאֲוַת הָעוֹלָם הַשָּׁפָל הַזֶּה וְאֶל הֲבָלָיו, וּמְבַלְבֵּל אֶת מַחְשְׁבוֹתֵינוּ תָּמִיד, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים לְהִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ וּלְבַקֵּשׁ עַל נַפְשֵׁנוּ הוּא מְבַלְבֵּל אֶת תְּפִלָתֵנוּ וְאֶת מַחְשְׁבוֹתֵינוּ תָּמִיד בְּתַחְבּוּלוֹתָיו, וְאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד נֶגְדּוֹ, כִּי נֶחֱלַשׁ שִׂכְלֵנוּ וּמֹחֵנוּ וְלִבֵּנוּ עַד מְאֹד וְכָשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל מֵרֹב הַצָּרוֹת וְהַתְּלָאוֹת וְטִרְדַּת הַזְּמַן.

לָכֵן אַתָּה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, עֲשֵׂה עִמָּנוּ כְּמוֹ שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי נֶאֱמַן בֵּיתְךָ, וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם, וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְאֵינוֹ כְדַאי, כִּי כֵן דַּרְכֶּךָ לְהֵיטִיב לָרָעִים וְלַטּוֹבִים, כִּי גָלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ אֶנְקָתֵנוּ וְצַעֲרֵנוּ וְשִׂיחֵנוּ עַל אֲשֶׁר אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקָרֵב עַצְמֵנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ וּלְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּךָ בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים. אֲהָהּ עַל נַפְשֵׁנוּ, אוֹי עָלֵינוּ מְאֹד, אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

וְעַתָּה תְּעוֹרֵר נָא עָלֵינוּ רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים וְהַמְרֻבִּים לְגָרֵשׁ וּלְבַעֵר אֶת יִצְרֵנוּ הָרָע מִקִּרְבֵּנוּ, וְתִגְעַר בּוֹ שֶׁיָּסוּר וְיֵלֵךְ מֵאִתָּנוּ, וְאַל יָסִית אוֹתָנוּ לְהַדִּיחֵנוּ מֵעֲבוֹדָתֶךָ חָלִילָה, וְאַל יַעֲלֶה בְּלִבֵּנוּ שׁוּם מַחֲשָׁבָה רָעָה חָלִילָה הֵן בְּהָקִיץ הֵן בַּחֲלוֹם. בִּפְרַט בְּעֵת שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים בִּתְפִלָּה לְפָנֶיךָ, אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ לוֹמְדִים תּוֹרָתֶךָ. וּבְשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹסְקִים בְּמִצְוֹתֶיךָ, תְּהֵא מַחְשְׁבוֹתֵינוּ זַכָּה צְלוּלָה וּבְרוּרָה וַחֲזָקָה, בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב עִמָּנוּ.

וּתְעוֹרֵר לְבָבֵנוּ וּלְבַב כָּל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ, וּלְבַב כָּל הַנִלְוִים אֵלֵינוּ, וּלְבַב כָּל הַחֲפֵצִים בְחֶבְרָתֵנוּ, לְיַחֶדְךָ בֶּאֱמֶת וּבְאַהֲבָה, לְעָבְדְךָ עֲבוֹדָה הַיְשָׁרָה, הַמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ. וְתִקְבַּע אֱמוּנָתְךָ בְּלִבֵּנוּ תָמִיד בְּלִי הֶפְסֵק, וּתְהֵא אֱמוּנָתְךָ קְשׁוּרָה בְּלִבֵּנוּ כְּיָתֵד שֶׁלֹּא תִמּוֹט, וְתַעֲבִיר מֵעָלֵינוּ כָּל הַמְּסָכִים הַמַּבְדִּילִים בֵּינֵינוּ לְבֵינֶךָ אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְתַצִּילֵנוּ מִכָּל מִּכְשׁוֹל וְטָעוּת, אַל תַּעַזְבֵנוּ וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ וְאַל תַּכְלִימֵנוּ, וּתְהֵא עִם פִּינוּ בְּעֵת הַטִּיפֵנוּ, וְעִם יָדֵינוּ בְּעֵת מַעֲבָדֵינוּ, וְעִם לִבֵּנוּ בְּעֵת מַחְשְׁבוֹתֵינוּ.

וּתְזַכֵּנוּ אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שֶׁנְּיַחֵד אֶת לְבָבֵנוּ וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ וְדִבּוּרֵנוּ וּמַעֲשֵׂינוּ וְכָל תְּנוּעוֹתֵינוּ וְהַרְגָּשׁוֹתֵינוּ, הַיְדוּעוֹת לָנוּ וְשֶׁאֵינָן יְדוּעוֹת לָנוּ, הַנִּגְלוֹת וְהַנִּסְתָּרוֹת, שֶׁיְּהֵא הַכֹּל מְיוּחָד אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים בְּלִי שׁוּם מַחֲשֶׁבֶת פְּסוּל חָלִילָה, וְטַהֵר לִבֵּנוּ וְקַדְּשֵׁנוּ, וּזְרֹק עָלֵינוּ מַיִם טְהוֹרִים וְטַהֲרֵנוּ בְּאַהֲבָתְךָ וּבְחֶמְלָתְךָ, וְתִטַּע אַהֲבָתְךָ וְיִרְאָתְךָ בְּלִבֵּנוּ תָּמִיד בְּלִי הֶפְסֵק, בְּכָל עֵת וּבְכָל זְמַן וּבְכָל מָקוֹם, בְּלֶכְתֵּנוּ וּבְשִׁבְתֵּנוּ וּבְשָׁכְבֵּנוּ וּבְקוּמֵנוּ תִּבְעַר תָּמִיד רוּחַ קָדְשְׁךָ בְּקִרְבֵּנוּ. וְנִשְׁעָנִים תָּמִיד בְּךָ וּבִגְדֻלָּתְךָ וּבְאַהֲבָתְךָ וּבְיִרְאָתְךָ וּבְתוֹרָתְךָ שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה הַנִּגְלֶה וְהַנִּסְתָּר וּבְמִצְוֹתֶיךָ, הַכֹּל לְיַחֵד שִׁמְךָ הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא.

וְתִשְׁמְרֵנוּ מִן הַפְּנִיּוֹת וְהַגֵּאוּת וּמִן הַכַּעַס וְהַקַּפְּדָנוּת וְהָעַצְבוּת וְהָרְכִילוּת וּשְׁאָר מִדּוֹת רָעוֹת, וּמִכָּל דָּבָר הַמַּפְסִיד עֲבוֹדָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה הַחֲבִיבָה עָלֵינוּ. וְתַשְׁפִּיעַ רוּחַ קָדְשְׁךָ עָלֵינוּ שֶׁנִּהְיֶה דְבֵקִים בָּךְ, וְשֶׁנִּשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד אֵלֶיךָ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וּמִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה תַּעֲלֵנוּ, שֶׁנִּזְכֶּה לָבוֹא לְמַעֲלַת אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּזְכוּתָם יַעֲמֹד לָנוּ שֶׁתִּשְׁמַע בְּקוֹל תְּפִלָּתֵנוּ שֶׁנִּהְיֶה תָּמִיד נֶעֱנִים בְּעֵת שֶׁנִּתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ עָלֵינוּ אוֹ עַל שׁוּם אֶחָד מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, עַל יָחִיד אוֹ עַל רַבִּים, וְתִשְׂמַח וְתִתְפָּאֵר בָּנוּ, וְנַעֲשֶׂה פְּרִי לְמַעְלָה וְשֹׁרֶשׁ לְמַטָּה.

וְאַל תִּזְכָּר לָנוּ חַטֹּאתֵינוּ וּבִפְרָט חַטֹּאת נְעוּרֵינוּ, כְּמַאֲמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: חַטֹּאת נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר, וְתַהֲפֹךְ עֲוֹנוֹתֵינוּ וּפְשָׁעֵינוּ לִזְכוּת, וְתַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ מֵעוֹלָם הַתְּשׁוּבָה תָּמִיד הִרְהוּר לָשׁוּב אֵלֶיךָ בְּלֵב שָׁלֵם וּלְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר פָּגַמְנוּ בִּשְׁמוֹתֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים.

וְתַצִּילֵנוּ מִקִּנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ וְלֹא יַעֲלֶה קִנְאַת אָדָם עַל לִבֵּנוּ וְלֹא קִנְאָתֵנוּ עַל אֲחֵרִים, אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה.

וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁיְּהֵא הַכֹּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ, וְזֶה עִקַּר כַּוָּנָתֵנוּ. וְאִם אֵין לָנוּ שֵׂכֶל לְכַוֵּן אֶת לְבָבֵנוּ אֵלֶיךָ, אַתָּה תְלַמְּדֵנוּ אֲשֶׁר נֵדַע בֶּאֱמֶת כַּוָּנַת רְצוֹנְךָ הַטּוֹב.

וְעַל כָּל זֹאת מִתְחַנְּנִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ אֵל מָלֵא רַחֲמִים שֶׁתְּקַבֵּל אֶת תְּפִלָּתֵנוּ בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.