בעקבות הטור האחרון, בו שיתפתי על תהליך הכנת הדרשות לשבת, קיבלתי שאלות מגוונות, בין היתר כיצד ומתי אני מחליט על מה לדבר בבית הכנסת ועל מה לכתוב בטור... ובכן, פעמים שכבר בתחילת השבוע אני יודע על מה אני הולך לדבר ולכתוב, פעמים זה קורה רק צמוד לדד-ליין, ולעיתים, כמו בשבת האחרונה, ההחלטה מתגבשת רק עם תחילת הדרשה!
אשתף, מנהגי בכל בוקר לעמוד בשערי בית הספר היסודי והגנים. בעבר הייתי רגיל לפגוש כל בוקר את משה בן לולו, חבר קהילת הפארק, מביא את שני ילדיו לגנים. מתחילת המלחמה, זה לא קרה. הוא היה במילואים. אך לעיתים, "מילואים" הוא שם גנרי שלא אומר הרבה. עד שחבר אחר מבית הכנסת, טל כהן, הפנה אותי לתחקיר בערוץ 12, "גיבורים" בהנחיית נסלי ברדה, שבו נחשף חלק ממסירות הנפש של משה בן לולו וחבריו בתוך המנהרות, האש והעשן בעזה .
•
לקראת ימי הפורים, התבוננתי, הדמיון בין הימים ההם לזמן הזה הוא מדהים. המן האגגי, בפרס העתיקה, "ביקש להשמיד, להרוג ולאבד, מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד". וכך גם היום, איראן ויתר שונאינו אינם מסתירים את רצונם להשמידנו.
חשבתי לעצמי, הרי כל המגילה היא השתלשלות של השגחה עליונה ש'מתחבאת' ומתגלגלת בתוך גלגלי הטבע. ושתי המלכה נהרגה תוך כדי סיפור טבעי, וכך נכנסה תחתיה אסתר, ומתוך זה התגלגלה הישועה. אך נקודה אחת מעניינת שבלטה לי בסיפור המגילה, מדוע היה נצרך השלב בו אסתר תסתכן ותמסור את נפשה כדי להיפגש עם אחשוורוש כדי להציל את אחיה היהודים? וכך אומרת למרדכי שביקש את התערבותה "כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית... וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם". בקיצור, היה זה פחד מוות מוחשי! ומדוע דווקא השלב הזה היה צריך להתבצע בצורה שמעל ומעבר לסיפור הטבעי והפשוט, בדרך של מסירות נפש?
•
בליל שבת כשנעמדתי למסור את הדרשה, ראיתי לנגד עיני את משה בן לולו שזכינו וחזר אלינו לבית הכנסת. ובאותו רגע הכתה בי ההבנה: כל המגילה "מתגלגלת" בדרך הטבע, אבל כשמגיעים לרגע שצריך לבטל את הגזרה הנוראה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, (שכבר נגזרה ונחתמה גם בשמים) חייבת להיות פעולה נועזת והרואית, היה צורך במסירות נפש של התמסרות היחיד לטובת הכלל כולו! כנגד "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" צריך לפעול בערבות עד מסירות נפש עבור כלל ישראל . מסירות נפש כתנאי לגאולה.
כשראיתי את משה הגיבור הענו והביישן, נזכרתי בדוגמא למסירות נפש, משה וחבריו, עשו הכל כדי לחלץ את חברם - ברגעים בהם לא ידעו אם הוא בין החיים, עם סיכוי גדול ומוחשי שהם יאבדו את חייהם, כשכדורים וטילים סביבם, כך במשך שעות ארוכות סחבו אותו בתוך עזה על אלונקה, "הוא אח שלנו הוא נלחם אתנו ואנחנו נמות בשבילו" הם החליטו וזכו להצילו ולהחזירו לחיים.
ראינו ניסים ואנחנו זקוקים לעוד ניסים, אין ספק כי מסירות נפש של יהודי להצלת הזולת, שקיימת בעם ישראל עד ימינו אנו, היא זכות עצומה לניסים הגדולים שעוד נראה בקרוב "בימים ההם בזמן הזה".