מאבק ציבורי חדש מתעורר בימים אלה סביב אבני הכותל המערבי שהוצאו ממקומן ומוצגות במקומות ציבוריים שונים ברחבי הארץ. במליאת הכנסת נדונה הצעה לסדר של ח״כ אברהם בצלאל מש״ס, בעניין אבני הכותל שנלקחו ע״י רשות העתיקות ומוצגות כיום בנתב״ג ובבית הנשיא.
הסערה ממשיכה להתרחב, כאשר הרבנים הראשיים לישראל הצטרפו לרב הכותל בדרישה להחזיר את האבנים למקומן. הראשון לציון והרב הראשי לישראל הרב דוד יוסף, הרב הראשי לישראל הרב קלמן בר, ורב הכותל המערבי הרב שמואל רבינוביץ הוציאו מכתב רשמי המציג את העמדה ההלכתית לפיה אבני הכותל "קודש הן" ואין רשות להשתמש בהן כמוצגים.
חבר הכנסת אברהם בצלאל נאם בכנסת על קדושת אבני שריד בית המקדש ואמר בכאב: ״הכותל המערבי הינו המקום הקדוש ביותר והלב של האומה. לא ייתכן שבשביל מיצג מוזיאוני יקחו את האבנים הקדושות ביותר לעם היהודי שבמשך 2000 שנות גלות, נשא עיניו לכיוון ירושלים והכותל״.
בתגובה להצעה לסדר של ח"כ בצלאל, השר עמיחי שיקלי השיב בשם הממשלה ובשם מ"מ שר המורשת, השר חיים כץ, כי המדינה תפעל בהתאם להחלטת הרבנות הראשית.
האבן הגדולה שמשקלה כ-5 טונות, הועברה בימים האחרונים לתערוכה בנמל התעופה בן גוריון, כחלק מתערוכת "נצח ישראל". מדובר בתערוכה חדשה שנחנכה בשדרות הנוסעים היוצאים בטרמינל 3 בנמל התעופה בן-גוריון, והיא אמורה להיות מוצגת שם עד סוף שנת 2025.
התקדימים ההיסטוריים - אבני הכותל לאורך הדורות
א"ה: נעיר, שמבחינה היסטורית, הכותל נקבע כאתר תפילה החל מהמאה ה-14. כמו כן המשפט "הכותל המערבי הינו המקום הקדוש ביותר והלב של האומה" - אינו נכון, שכן המקום הקדוש ביותר הינו הר הבית ובית המקדש. (י"ש).
לצורך הבנת ההקשר ההיסטורי של המאבק הנוכחי, שוחחנו עם ד"ר דותן גורן, חוקר תולדות ארץ-ישראל בעת החדשה, שפרסם מחקר מקיף על היסטוריית אבני הכותל.
"המאבק הנוכחי אינו המקרה הראשון בו נדונה שאלת מעמדן של אבני הכותל שנפלו או הוצאו ממקומן", מסביר ד"ר גורן. "לאורך השנים התרחשו מספר אירועים דומים שיצרו תקדימים הלכתיים וציבוריים בנושא".
לדברי ההיסטוריון, כבר בחורף תרצ"א (נובמבר 1930), ניתקה ממקומה אחת מאבני הכותל "...ובנפלה, שברה את מרצפת הרחבה. גם מן האבן נפלו רסיסים", כפי שדווח בעיתון "הארץ" באותה תקופה. האבן נותרה ברחבת הכותל והוצבה עליה שמירה משטרתית עד להעברתה לבית הכנסת הסמוך "ששם גנוזות כל האבנים שנפלו מהכותל ושלפי הדין הן טעונות גניזה". אולם, כשעמדו לגנוז את האבן לאחר כשבועיים, הסתבר כי היא "נעלמה" ומשטרת המנדט פתחה בחקירה.
"עשור לאחר מכן, באוגוסט 1942, התבצעו תיקונים בכותל המערבי בפיקוח מהנדס מחלקת העתיקות הממשלתית", ממשיך ד"ר גורן. "נוקו וטויחו נדבכיו העליונים של הכותל 'שנסדקו במרוצת הזמן' והוסיפו עליהם נדבך אבנים חדש ושלם". בקיץ הבא (יולי 1943), הובאו לגניזה במערה בבית העלמין סמבוסקי במורדות הר ציון, "רסיסים מאבני הכותל המערבי המקודשות", שנפלו ממנו במהלך תיקוני הממשלה.
"אחת הפרשיות המעניינות", מוסיף החוקר, "התרחשה כשנתיים לאחר הקמת מדינת ישראל (מאי 1950), כאשר נמסרה למנכ"ל משרד הדתות ד"ר שמואל זנוויל כהנא אבן מאבני הכותל המערבי. זו נשמטה כשלושה חודשים לפני-כן ומאז נעשו מאמצים כבירים על-ידי נציגי משרד הדתות 'להשיגה ולהעבירה לידיים יהודיות'. בתחילה דחו הירדנים את הבקשה ורק בסיוע אנשי כמורה הושלמה המשימה בהצלחה. האבן הונחה בהר ציון ב'בית העדות' לזכר נופלי העיר העתיקה".
"אחד הפולמוסים המעניינים ביותר בנוגע לאבני הכותל", מספר ד"ר גורן בהמשך שיחתנו, "התעורר בשנת 1968, כאשר מנכ"ל משרד הדתות כהנא הציע תכנית שנויה במחלוקת. במסגרת התוכניות לחגיגות השנה לאיחוד ירושלים הצהיר כהנא בראיון עיתונאי כי 'עולי הרגל אל שריד מקדשנו, לא יחזרו עוד מן הכותל המערבי בידיים ריקות. כל החפץ בכך יוכל ליטול עמו אבן קטנה מרחבת הכותל, כמזכרת אישית'".
לשם כך הוכנו לדבריו "300 אלף אבנים קטנות..." וכנשאל מניין נלקחו האבנים, השיב כי במהלך העבודות לפיתוח רחבת הכותל והעמקתה, הוצאו ממנה "כמה משאיות מלאות של אבנים" והועברו ל"מקום מבטחים". לכל אבן קטנה הוצמדה לוחית עץ זית, שנשאה את הפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה" (תהלים, ק"ב, טו). תמורת 2.5 ל"י "יוכל כל תייר ומטייל, לקבל את הלוחית עם האבן הקטנה... כמזכרת לביקור במקום הקדוש לנו ביותר". אולם, כמה חודשים לאחר-מכן אסר שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג "על ייצור מזכרות מפירורי אבני הכותל המערבי".
"גם בחו"ל נמצאות אבני כותל", מציין ד"ר גורן. "אחד המקרים הידועים הוא של הרביי הרפורמי סטיבן שמואל וייז, שקיבל בקיץ תרפ"ב (יולי 1922) אבן מאבני הכותל המערבי מהמזכיר הראשי של ממשלת המנדט וינדהאם דידס. בחלוף שנה (אוגוסט 1923) הושמה האבן למשמרת ב'בית הכנסת החופשי' בניו-יורק. קרוב לעשרים שנה המתינה האבן במקומה, ובשנת 1940 היא נבחרה לשמש אבן-הפינה למשכנו הקבוע של הטמפל שלאחר פטירתו של וייז (1949) נקרא על-שמו".
ד"ר גורן מסיים בסיפור נוסף: "בקיץ תשכ"ט (יולי 1969) התעוררה בישראל סערה ציבורית כאשר פורסם כי אבן גדולה מהכותל המערבי ניתנה למפיק התערוכות אמיל וייץ מארה"ב במטרה להציגה ברחבי העולם בתערוכה נודדת '4000 שנות העם היהודי'. התברר שהיה זה 'תעלול פרסומת', אך המקרה העלה שוב את השאלה העקרונית בדבר מעמדן של אבני הכותל ואת האיסור להוציאן ממקומן".
• • •
כפי שניתן לראות, שאלת מעמדן של אבני הכותל שנפלו או הוצאו ממקומן מלווה את הציבור היהודי עוד מתקופת המנדט הבריטי. הפולמוס הנוכחי סביב האבנים המוצגות במקומות ציבוריים שונים ברחבי הארץ הוא פרק נוסף במאבק מתמשך על קדושת אבני הכותל המערבי והשימוש בהן כסמל לאומי.
המחלוקת משקפת את המתח המתמיד בין ערכי המסורת וההלכה לבין התפיסה הממלכתית המבקשת להשתמש באבני הכותל כאמצעי להנחלת מורשת ישראל.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
הצגת כל התגובות