שלום, אני אלי (39) נשוי לאביטל (36) אנו גרים בדרום הארץ.
גם אם הדרום שקט לאחרונה, אצלינו הלב בוער.
הסיפור שלנו הוא על שימי הבן שלנו.
הוא ילד חכם וכריזמטי, יש לו מרץ והוא בולט במקומות בהם הוא נמצא. גם בחיידר שמו של שימי היה נקשר במעשי קונדס ילדותיים, כבר בכיתה ג' הרב'ה קרא לנו לשיחה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
היה ניתן להבין מהשיחה שהרב'ה כבר לא יכול יותר. "שימי מושך תשומת לב מיוחדת בהפרעותיו בכיתה בפרט ובחיידר בכלל וסוחף אחריו", מבחינת הרב'ה היה ברור שחייבים להרגיע את שימי וזה לא יכול להימשך כך יותר.
את האמת, לא הצלחנו להבין את ההתנהגות של הצוות לשימי, זה היה נראה אישי מדי. אבל תמיד הייתה מחשבה כזו, ששימי צריך ליישר קו עם המערכת, זו מחשבה שמגיעה אולי מחוסר ביטחון להיות ההורה המתלונן הזה, ולהפוך לנטל על המערכת.
הלכנו עם שימי לאבחון.
"ישנם 2 סוגים בהפרעות קשב", אמר המאבחן, "ישנה הפרעת קשב משולבת עם היפראקטיביות ואימפולסיביות, המוגדרת כ- A.D.H.D והפרעת קשב 'טהורה', המוגדרת כ- D.D.A"/
"אצל שימי אין את אחת מהן"' אמר בהחלטיות. "מה שכן", הוא הציע, "תעשו את החשבון שלכם כהורים, אם אתם רוצים שבנכם לא יהיה מעורב בתגרות בחיידר, ויוכל להיות חלק מהמערכת בצורה בריאה, ותתנו לו כדור שיוכל להרגיע אותו. זה ייתן לו להרגיש שייך, מצליח, יכול, זה נתון לשיקולכם".
אנחנו, שידענו את המצב, נזכרנו בטלפונים ובקריאות מדי פעם להגיע לחיידר אודות שימי שלנו, החלטנו לתת לשימי את ההזדמנות הזו, ומכיתה ג' היינו מקפידים לתת לו מדי יום כדור ריטלין, שיחסוך ממנו את האפשרות להיות חלק מבעיות שהיו מנת חלקו.
את הצוות החינוכי בחיידר לא עדכננו בעניין, לא רצינו להדביק לו את התווית הזו שחלילה לא יהיה מואשם מראש בכל דבר שקורה בחיידר. הבנתי, שכשאני מכריז כך על בני אני נותן אפשרות לרב'ה שלו לגשת אליו ראשון בכל דבר שקורה והופך אותו לבעייתי באופן אוטומטי.
ראשית: הסברנו לשימי את גודל החשיבות של העניין, בצורה בריאה ובלי מריחות. היינו נכנסים לנעליים שלו ומשקפים לו את אי הנוחות שנגרמת לו ללא הריטלין, ויחד עם זאת, מעלים לו את הדימוי העצמי הכי גבוה ככל האפשר.
שימי ביקש שלא לספר זאת לאיש.
מדי יום לפני שהיה יוצא מהבית לכיוון החיידר, הוא היה נוטל את הכדור. בעזרת ה' ובישועתו, שימי היה חלק מהכיתה, והרגיש שייך ומצליח.
אבל מהר מאוד ניתן היה לראות את תופעות הלוואי שהריטלין מביא עימו.
חוסר תיאבון, שינויים במצב הרוח ובהתנהגות, אי־יכולת לישון, רגזנות, וכו'. אנו כהורים היינו חסרי אונים, מחד: הילד מקבל צורה עם הכדור הזה ומצליח להשתלב, מאידך, הוא כבר לא יכל לשאת את התופעות האלה יותר.
כאן היינו צריכים המון כוחות וכמויות של סבלנות להתמודד. שימי היה מתחנן אלינו מדי בוקר, שלא לקחת את הכדור, היינו משתתפים עימו בצרה, ושוב פעם נכנסים לנעליים שלו ומשקפים לו את אי הנוחות שנגרמת לו ללא הריטלין, ואת השיפור הגדול שהוא עצמו מספר לנו שהוא חש מאז נטילת הכדור מדי יום. הוא הבין את זה ושיתף פעולה ככל שניתן מצידו.
כך הכל התנהל עד ששימי הגיע לכיתה ז'.
בכיתה ז' הרב'ה היה גם המפקח החינוכי של הכיתות הגבוהות בחיידר, אני חששתי מאוד מכך, חשבתי שכמפקח חינוכי, יהיה חכם ששימי ישתף אותו בטיפול התרופתי.
ישבתי עם שימי ואמרתי לו:
"אני חושב שכדאי שתשתף את המפקח שאתה נוטל ריטלין, בפרט שהוא הולך להיות הרב'ה שלך. תגיד לו את מה שאתה מרגיש: שזה קשה לך אבל אתה מרגיש עם זה מצליח ולומד. אתה יכול לבקש ממנו שאינך רוצה שיידעו מכך, ואתה אומר לו את זה בכדי שיבין אותך".
שימי נתן אמון במפקח שהוא גם הרב'ה שלו וקיבל את דבריי, וכבר בתחילת שנת הלימודים הוא ניגש לרב'ה ואמר לו:
"רציתי לשתף את הרב'ה בסוד: אני לוקח ריטלין בכדי שאוכל ללמוד ולהצליח, יש לי קושי גדול מאוד עם הכדור הזה, אבל אני רוצה להמשיך להצליח. אני מבקש מהרב'ה שיבין אותי אם יש לי קושי לפעמים בגלל זה. רק חשוב לי שלא ידעו מזה".
אבל אז קרה דבר שעליו לא חלמנו...
יום אחד שימי היה מעורב באיזה עניין שכל ילד יכול היה להיות מעורב בו, ואז, הרב'ה (המפקח) שאל לעיניי כולם:
"מה קרה, לא לקחת את הכדור ריטלין שלך היום?".
כל הכיתה הביטה בו, הסוד שכל כך הסתיר כמה שנים נתגלה זה עתה, ועוד על ידי מי? על ידי זה שאמון על החינוך בחיידר, והכי הרבה, אותו אדם בו הוא נתן אמון וביקש שלא יספר זאת לאיש.
מאז כבר לא היה ניתן לעצור את זה. אם שימי לא הכניס גול במשחק, אז זה בגלל הכדור שהוא לא לקח. אם שימי היה מדבר בשיעור, אז הרב'ה היה שואל אותו: "לקחת כבר ריטלין היום?".
שימי כבר לא יכל יותר: הוא נשבר, הסוד עליו שמר כבר ידוע לכולם, והפך להיות כלי נשק מצד המפקח והחברים. ועוד יותר שבר אותו, ההתעללות. הוא הרגיש שהרב'ה מתעלל בו באופן אישי.
שימי איבד אמון באנשים, איבד אמון במלמדים - ולא רצה להמשיך בחיידר.
אני לא יכול לתאר לכם את רגשות האשם שאחזו בי בתקופה הזו, אני האבא שרציתי כביכול להקל על הבן שלי, הפכתי ברגע לאבא שייעץ לבן שלו לחשוף את מה שעליו שמר כל כך, ולהפוך ללעג וקלס בחיידר שלו גם בעיניי חבריו.
ממלך הכיתה הפך שימי לילד בעייתי שלוקח כדורים.
אני ורעייתי עברנו תקופה קשה, לא ידענו איך לאכול אותה. מה עושים עכשיו?
בינתיים שימי ירד בלימודים ולא ראה צורך בכלל להתמודד עם הכדור שכל כך עזר לו, הירידה הייתה תלולה, והוא לא היה מעוניין ללכת לחיידר. השנאה שלו למפקח הייתה נוראה, ואני כאבא מאוד מבין אותה.
שימי אמר לי בדמעות דבר שתמיד מצמרר אותי: "לכולם אני מסוגל לסלוח בחיים שלי, חוץ מהרב'ה, לעולם לא אסלח לו".
הבנו די מהר, שאת שימי אסור להשאיר שם יותר, זהו המקום הכי לא בטוח עבורו, ואת האמון במערכות השונות יהיה צריך לשקם.
פתאום הוא ביקש חוויות אלקטרוניות שונות, מאס בכל מה שקשור לממסד, וראה את עצמו מחוץ למערכת. עם זה הגיעה ירידה ברוחניות, וירידה עצומה במוטיבציה עם כל אתגר שהוא נפגש.
• • •
הייתה תקופה שניסיתי להבין את המפקח "החינוכי", עכשיו אני כבר לא שם, עכשיו אני עסוק בהצלת בני שהדרדור ממש כפסיעה ממנו.
זה כמו שמישהו מכה את הבן שלך מכות נמרצות, באותו הזמן יש כל כך רצון להתעסק עם האיש המכה, אבל הבן שלך בינתיים שותת דם וצריך לטפל בו ולא להתעסק בכלום חוץ ממנו.
כרגע שימי ברמת סיכון גבוהה: הוא ללא מסגרת. אנו תרים אחרי מקום שיתאים לו, שיקבל אותו ויבנה איתו את מערכת האמון מחדש. הנזקים הם עצומים, ואני מקווה שאינם בלתי הפיכים.
אני ואביטל היינו מוצאים את עצמנו יושבים על הספה, מעבירים את הפעמים ששימי היה מתלונן שלא מבינים אותו, שתמיד מאשימים אותו.
אני יכול מדי פעם לראות את אביטל יושבת ובוכה, על הרגעים הללו שכביכול לא קמנו לעזור לו מחוסר הבנה, בכדי לא להפוך להורים המתלוננים, אני כן מתנחם בתמיכה ובאהבה שהוא קיבל ועדיין מקבל בבית, ומאמין שזה החלק שיעזור לו להשתקם.
אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש. ואם בילדים שלנו אנו עוסקים, על אחת כמה וכמה.
מכאן בקשה אחת היא אליכם הורים יקרים: שימו לב לילדים שלכם, תהיו מעורבים בכל מה שקשור למקום הלימודים שלהם, הם צריכים אתכם גם שם, או אפילו במיוחד שם.
היו שלום!
• • •
נוכחות הורית
כשההורים עם נוכחות במה שקורה במקום הלימודים של ילדיהם, הצוות החינוכי ככל שיהיה יודע: האבא של הילד הזה הוא אבא עוקב, הוא לא אבא ששלח את הילד שלו בכדי ללכת לעבודה. זה משנה את כללי המשחק, ונותן לצוות להבין שאנו לא עיוורים הסומכים על המערכת החינוכית, אלא שותפים לה ויודעים גם להגיע אליה לבדוק את רמת השיפוט שלה ולבקר אותה כשצריך.
אין הכוונה כאן ללכת על כל דבר ולהפוך לאופוזיציה לוחמנית על המערכת, אלא יותר להיות נוכח בכל התפתחות של ילדינו במערכות השונות, ומה שנראה מוגזם ולא מיישב את דעתי, אני יכול לדרוש הסבר. במקומות מתוקנים הצוות החינוכי לא רואה בכך איום, אלא אחריות ושיתוף בכל מה שקשור לבן שלי.
ועוד דבר, אל לנו להצטער על עצה שהצענו לילדים שלנו מתוך כוונה טובה שהייתה לנו ולא צלחה, תמיד תשננו שזה הגיע מהמקום הטהור שלכם כהורים. רגשות האשם הללו יכולות לתקוע אותנו במקום, ובמקרה הגרוע לדרדר אותנו לירידה בתפקיד הכי חשוב שלנו: להיות הורים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הקשיבו בכנות לכל מה שילדכם רוצה לספר לכם – לא משנה מה. אם לא תקשיבו בהתלהבות לדברים הקטנים כאשר הם קטנים - הם לא יספרו לכם את הדברים הגדולים כאשר יהיו גדולים, בגלל שבעבורם, הכל היה תמיד דברים גדולים וחשובים.
הצגת כל התגובות