"את טינופת"
"תחזרי לגטו ממנו יצאת"
"פרזיטית"
"משתמטת"
אלו מעט מהפנינים שה[ת]קיפו אותי בסופ"ש האחרון בואכה רשעון. הכל החל מעיתונאי סקרן שביקש להושיב יחד אמא לבחור ישיבה לצד אמא 'ערה' שכבר לא ישנה מה-07/10 בגלל 2 ילדים מגוייסים ביחידות מובחרות ובעל במילואים.
הסכמתי.
בתחושתי, כל תקופת המלחמה, בחורי הישיבה מושמצים, למרות שחלקם לומדים על אקסטרים. כאן, אמרתי לעצמי, ישנה הזדמנות להעמיד דברים על דיוקם ולשתף את רגשותיי למרות חוסר האהדה סביבי.
כשהתיישבתי באולפני חדשות 12, הבנתי לאן נכנסתי, נשאלתי שאלות קשות מאד והבנתי את הרוח הנושבת בקרב השמאל - הקפלניסטים - הורי ונשות המגוייסים.
לאחר שעה ורבע בהן דברתי;הזעתי;מחיתי;כאבתי;סיקרנתי, הבנתי עד כמה עמוק הקרע שנעשה בחסות מנהיגים, פוליטיקאים, עסקנים
ועד כמה כאמהות יש לנו כל כך הרבה במשותף, עד רמה כזו שממקום של שנאה הגענו להבנה, להכלה, לאהדה הדדית ואפילו לחיבוק אמיץ ובוק משותף.
אך כאן הסאגה רק החלה.
התגובות מכל קצוות הקשת לא הפסיקו להגיע ולהוקיע עד שדלית הפרטנרית המדהימה ל'עימות' התקשרה לשמוע האם אני שורדת את הבליסטראות.
מפתיע, כי התגובות הקשות ביותר הגיעו דווקא מהדתיים לאומיים שבאמת ובתמים מתקשים להבין איך אנחנו לא יוצאים בראש מורם למלחמת מצווה. דאורייתא.
המנטרה עליה חזרתי כל הזמן היא פשוטה עד כאב. נעשו יותר מדי הרבה טעויות, הצבא במתכונת הנוכחית לא ערוך ולא מסוגל לקבל חרדים - בני תורה לשורותיו.
גם אם, לו יצויר, כי נגיע להסדר שכל הצדדים יהיו מרוצים, תבוא שדולת הנשים ותרצה שוויון מלא, לחימה לצד נשים, שירת נשים וכל המסתעף.
בכל סטטיסטיקה שהיא המספרים מדברים בעד עצמם, הרבה מאלה שנכנסו לצבא, לא נשארו חרדים או לפחות לא מגדירים את עצמם ככאלה.
כמה קשה להסביר משהו שינקתי עם חלב האם, כמה מסובך להראות להם שיכולה להיות אשה חרדית קרייריסטית, ועדיין התורה היא הליבה של החיים שלה.
הסברתי כי מצב המדינה בה הליברליזציה חוגגת וכל דבר שבקדושה נרמס ומתגולל ברפש, כואב לי לא פחות מהכאב שלהם על הדתה ודוכני התפילין והנרות.
והם פתחו בי עיני עגל ולא הבינו איך קדושה קודמת לחופש או דמוקרטיה, וכמה אנחנו מסכנים שאנחנו נתונים לתכתיבים ולרבנים בני 2000 פלוס שנים.
זה מחיר הפער, זה מחיר הניתוק, אלו פירות ההסתה ותוצאות הבורות. וזה מה שהכי כואב, כי אנחנו על סף מלחמת אחים.
עם כמות השנאה הנוטפת והרגשת הקריסה של המשרתים בצה"ל ( ובצדק) לצד חוסר הידברות בסיסית ואטימות מוחלטת, אנו על סף אבדון בביתנו שלנו ולא משנה בכלל כמה אויבים יש לנו בחוץ.
האם השיחה הקשה הזו היתה מאסט? התשובה היא כן מוחלט.
האם בשעה כזו המשכיל בעת ההיא ידום? חדמ"ש לא.
משתי סיבות:
1. שתיקה כהודאה.
2. כל שיח כזה מפיל עוד אסימונים לצד השני , תורם להסברה ושובר סטריאוטיפים.
איך נכון להכנס לשיח כזה?
1. עם הרבה אהבה והכלה
2. עם עור של פיל ומגיני לב ואוזניים
3. אמונה אבסולוטית במה שמייצגים
שירת התקווה?!
הצגת כל התגובות