אתחיל בהבהרה המקובלת ככל הנראה על קוראי טור זה. במדינה יהודית, ללימוד תורה יש ערך עליון. אנו מאמינים כי לימוד התורה הינו אבן יסוד בבניין האומה, כמאמר רס"ג, ועל המדינה היהודית להאדיר את לומדי התורה ולתמוך בהם.
אך הימים אינם ימי שגרה. מדינת ישראל נקלעה למשבר הקשה ביותר מאז הקמתה. משבר חברתי שפרץ עוד לפני המלחמה, השתלב במלחמה אכזרית עם אויבנו מדרום ומצפון. עוד זה מדבר ושני משברים אלו פגשו במשבר הפוליטי בעניין חוק הגיוס.
הציבור הישראלי הסוגר את עסקיו ונאנק תחת עול שירות המילואים, אימהות המתקשות לישון בלילות מאימת נקישת הדלת, נשים הנפרדות מבעליהן לזמן ממושך, כל אלו מתקשים לקבל את העובדה כי קבוצה גדולה בחברה הישראלית אינה נושאת בנטל הצבאי. כיצד יש לנהוג בסוגיה זו?
אין בכוונת מאמר זה לטעון כי על הציבור החרדי לשנות את הדרך שהתוו רבותינו. אך יש מחובתנו לעשות מעשה, וכוונתי לשלושה היבטים מרכזיים המחייבים פעולה נמרצת.
עמו אנוכי בצרה
המלחמה ועימה הפצועים וההרוגים, וכך גם סוגית השבויים והנעדרים, מחייבות אותנו לפעול בכל כוחנו על מנת להעביר את רוע הגזרה. אנו אמונים על לימוד התורה ועל התפילה, ועל כן עלינו לקרוע שערי שמים. מסכת תענית עוסקת כולה באסונות ציבוריים המחייבים את הכלל בשינוי הדרך. הנהגת תענית, עצרות תפילה ומשמרות לימוד.
כיצד זה יתכן שמחג שמחת תורה ועד חג מתן תורה לא התקיימה עצרת תפילה מרכזית שתוציא את כל בני הישיבות לרחובה של עיר, לקרוע שערי שמים? הציבור החרדי שהוציא מאות אלפים למחאה נמרצת על פרשת עמנואל, שהפכה לאנקדוטה שולית ביחסי החרדים והבג"ץ, אינו קורא את מציאות חיינו כאן? האם המלחמה שבה שרוי עם ישראל אינו עולה כדי עצירת גשמים, שבהן "מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. והזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים..."
האם אין זה המקום לחשוב שוב על אמירת מי שברך לחיילי צה"ל (אף אם לא בתוך נוסח התפילה), המחרפים גופם ונפשם על מנת שנוכל להמשיך בלימודנו? וכי אמירת "הקב"ה ישמור ויציל את חיילנו מכל צרה וצוקה" מורידה מעוצמת לימודנו? האם היא פוגעת בחוסנם של בני הישיבות חלילה? כיצד אנו יכולים לשבת מנגד כביכול אין הדבר נוגע אלינו?
"עמו אנוכי בצרה", מחייב "אחלצהו ואכבדהו". אחלצהו בתעניות, בעצרות תפילה, בסדרי לימוד, בביטול בין הזמנים, בהימנעות מהתאספות במקומות פנאי, בהבנה כי זהו תפקידנו. "אכבדהו" מחייב להראות כלפי כל כי אנו עושים את כל מה שביכולתנו וכי אנו קוראים שערי שמים על מנת לתמוך במאמץ המלחמתי.
גיבוש אסטרטגיה
המנהיגים החרדיים הינם חלק אינטגרלי מניהול המדינה. שרים חרדיים עומדים בראשות משרדי הבריאות, הפנים, העבודה, הרווחה, הבינוי והשיכון. בניהול שלוחי דרבנן אף ועדות הכספים, הפנים, העבודה והרווחה ועוד. ההנהגה החרדית נמצאת על הגה המדינה ובאחריותה לומר מהו הכיוון שאליו הם נוסעים, לכל הפחות בהקשר הבטחוני.
במשך למעלה משני עשורים, העמדה הלא רשמית של ההנהגה החרדית בהקשר זה הייתה כי יש לחתור לצבא מקצועי, קטן וחכם, שכוח האדם החרדי אינו דרוש לו. באה המציאות וטפחה על פנינו. כעת יש לגבש אסטרטגיה ברורה מהי התוכנית. כיצד יתמלא כוח האדם הדרוש למילוי המשימות הביטחוניות, בהינתן צמיחה מתמדת וברוכה בקרב האוכלוסייה החרדית. עלינו לגבש אסטרטגיה שלא על דרך השלילה. לא "מה לא", אלא "מה כן". מאין לי בשר לתת לכל העם הזה? הציבור מצפה לשמוע מההנהגה החרדית תוכנית מעשית, זוהי חובתה.
הסברה
החברה הישראלית מצויה ברגע משבר חסר תקדים. הקולות הנשמעים בציבור מבטאים תסכול עמוק מהמצב הקיים. אפילו הציונות הדתית, שבמשך עשורים הייתה שותפה אסטרטגית לרעיון החרדי, מתקשה לקבל כיום את העמדה החרדית המפנה עורף להקרבתה יוצאת הדופן.
לפני כחודש ימים הזדמנתי למושב שעסק בסוגית הגיוס. את דברי הדובר החרדי, ניתן לסכם באופן הבא: "מכיון שאנו לא יכולים להסביר לכם מדוע איננו מתגייסים, שכן אתם לא תבינו, אומר לכם את זה כך: אנחנו לא נתגייס. למה? ככה." זעקות השבר של האמהות טרוטות העיניים שישבו באולם, פילחו את ליבי. אין לנו את הזכות שלא להסביר את מעשנו. רבים מבני העם הזה אינם יודעים מה עושים בני הישיבות, מהו תפקידם הרוחני, ועלינו לצאת ולהסביר. להילחם על עמדתנו ולקיים שיח בתוך בורסת הרעיונות הישראלית. ההתכנסות של הציבור החרדי בתוך ד' אמותיה של הלכה, הובילו לזרות ולניכור, המאיימים כעת על חוסנה של המדינה. זה הזמן לפעול.
לא עת לחשות. זוהי עת של חשבון נפש לכלל ישראל ואנו בתוכם. על הפסוק: "ידנו לא שפכה את הדם הזה" מפרשת המשנה במסכת סוטה: "וכי על דעתנו עלתה שחכמים שופכי דמים הם? אלא שלא בא לידנו ופטרנוהו בלא מזון ובלא לוויה". איננו יכולים להתעלם. זוהי חובתנו הערכית, המוסרית והחברתית.
הכותב הינו מרצה בכיר בקריה האקדמית אונו ועמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי
הצגת כל התגובות