שלום, אני אליעזר (27).
עברתי את המסלול הטוב ביותר שיכול להיות: למדתי בחיידר מבוקש ובישיבות הטובות, גדלתי במשפחה שיודעת להקשיב ולתת לי את כל מבוקשי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ברוך ה' נשאתי לאישה מיוחדת ונפלאה: מירי. הייתי בעננים, לא יכולתי לבקש מסלול טוב מזה, רק דבר אחד קרה באמצע המסלול עליו לא סיפרתי לאיש, ועליו בדיוק אני רוצה לספר לכם.
אני מקווה שתאמינו לי...
כבר בתחילת הנישואים החלו סדקים במערכת היחסים שלי עם מירי, ברמת התפקוד הבסיסית של כל זוג. מירי ראתה אותי מסתגר מדי פעם בחדר לבדי, היא לא הבינה מה עובר עליי.
היא נכנסה פעם לחדר בו אני מסתגר, ורצתה לדעת מה קורה לי. "אני לא בסדר? משהו חסר אצלי? מה קרה אליעזר? ספר לי...", התחננה לפניי.
הייתי מנסה למרוח שהכל חדש לי, והיא לא אשמה בכלום והכל בסדר. אבל מירי ראתה שהכל נשאר על כנו, וביקשה לדעת יותר. אבל אני, לא העזתי לספר לה.
יום אחד זה כבר היה יותר מדי עבורה, כשבאתי לצאת מהבית היא עצרה אותי, וביקשה ללכת לדבר. יצאנו יחד לפארק באזור מגורינו, והיא בעדינות המיוחדת שלה, רצתה לשמוע מה קרה, מה חסר לה שאני מתנתק ממנה מדי פעם.
הבנתי שאין לי לאן לברוח, אשתי עלתה עליי, היא מבינה שאני מסתיר משהו, "אם לאשתי לא אספר, אז למי כן?! אולי זו הזדמנות להוציא את זה", הרהרתי לעצמי.
• • •
זה קרה כשהייתי נער צעיר. הוריי היו בחו"ל, וגיסי היה בבית לבדי. עברתי פגיעה על ידי גיסי, הוא פגע בי, פגיעה בענייני קדושה. כשאחותי הגיעה לבית הוריי, חששתי לספר לה מה הוא עשה לי, לא היה נעים לי לדבר על זה בכלל, וכשבעלה הפוגע בפרט.
גיסי היה מקפיד תמיד לשדר את אמינותו לכלל אנשי הבית, לא היה מצב בכלל שמישהו יאמין שהוא יחשוב לעולל לי דבר כזה. אבל אצלי הפגיעה הייתה קשה, עד כדי אנושה.
"אני חושב על זה יותר מדי מירי, זה תופס אותי בכל רגע מתחילת הנישואין, את לא אשמה בכלום, ואני מצטער שנכנסת לזה בכלל ושאת צריכה לחוות את זה עכשיו", אמרתי כמעט בוכה.
למירי היה קשה להאמין, כי בזמן שסיפרתי לה את הפגיעה שעברתי, הגיס הזה היה במעמד גבוה מאוד בבית הוריי בפרט ובציבור בכלל. רעייתו, אחותי, הייתה הבת המיוחדת הזו שקיבלה את הבחור המיוחד, והם הגיעו לרגע השיא שלהם.
הוא הפך לעו"ד מצליח ומוכר בקהילה של הוריי, היא הייתה קלינאית תקשורת בכירה שעבדה במוסדות רבים. מירי לא העלתה על דעתה לרגע שהגיס ה'מובחר' הזה יכול לבצע מעשים קשים כאלה.
תקופה קשה עברה עלינו, מירי הבינה שאני חייב טיפול בדחיפות, ועשתה הכל להשיג עבורי מטפל מצליח. ואני? אני עדיין תקוע עם זה שאף אחד מהמשפחה שלי לא יודע מי מסתובב בבית שלו, במקום הכי בטוח עבורו.
מאז הסדק הראשון בתחילת נישואיי לא יכולתי כבר להביט בו, לדבר איתו. זה קרה תקופה ארוכה עד שהוריי התעניינו במצב. כשבאתי להוריי פעם באמצע השבוע לקחת משהו הם לא ויתרו, וישבו עליי לדעת מה יש לי מהחתן המוצלח והמפואר שלהם. למה אני לא מדבר איתו ולא מתייחס אליו.
כבר היה לי יותר קל לספר על זה, אחרי ששיתפתי את מירי, אבל עדיין לא יכולתי לפתוח את זה, הרגשתי שאם אני מספר זאת להוריי, יחרב עליהם עולמם, הרי הם יאמינו לי כי הם ההורים שלי, (כך חשבתי) וממילא הבלגן בביתם יתחיל.
אבל הורי לא ויתרו והמשיכו לבקש ממני מידע, מה יש לי מהחתן היקר והמיוחד שלהם. "אתה יודע כמה אנשים אוהבים אותו? אתה יודע איך הוא עוזר לאנשים במקרים קשים ופעמים רבות ללא תמורה? זה בן-אדם מדהים, על מה כבר אפשר לריב איתו, ואיזה דבר רע הוא יכול לעשות?."
ככל שהם דיברו כך, החשק לספר להם על המושחת שכל כך קרוב אליהם, היה גדול במיוחד. אבל עדיין, לא יכולתי.
ואז ראיתי שהוריי מתחילים להאשים אותי: "אתה איש של ריב, יש לך מסורת במריבה, אתה אוהב לריב. לא היית כזה, אתה תמיד היית ילד של שלום ואהבה, איך נהיית ככה? אתה יודע שכבר אנשים מתחילים לדבר על זה שיש לנו ריב במשפחה?".
אני כבר לא יכולתי, וסיפרתי להם את מעלליו של החתן שלהם. אבל אם חשבתי שהם יאמינו לי, טעיתי. אמא שלי לא הסכימה לי לדבר ככה על החתן שלה, על בעלה של הבת המובחרת שלה. "אליעזר, תקשיב לי טוב. אתה היית נער צעיר ובגיל הזה מדמיינים דמיונות".
זה היה הרגע הכי קשה בחיי, עד שהעזתי לספר, ואני יוצא מדומיין. בדיוק מאז, כמויות השנאה לגיסי היו גבוהות מהרגיל. אמא שלי שחששה שהפרשיה הזו תיחשף, עשתה הכל לקבור אותה. "אני לא מבין אותך, את מנסה לדעת למה אני לא מדבר איתו, וכשאני מספר את עוד מוציאה אותי מדומיין?", שאלתי.
אבל את אמא שלי לא עניין כלום, היא לא באמת רצתה לפתור את הבעיה, אלא לקבור אותה. היא הייתה עסוקה בלאתרג את החתן שלה שהיה במעמד גבוה במיוחד.
אחותי הצליחה לשמוע כמה שיחות טלפון שהיו לי עם אמא שלי, היא הרגישה משהו, היא שאלה את אימי מה קרה, למה היא כל כך כועסת, עם מי היא מדברת.
אמא שלי שיתפה אותה, והיא פתחה את זה עם בעלה, והוא לא הבין על מה אני מדבר, והעמיד פני תם. הוא אמר גם שקשה לו לשמוע את האשמה הזו עליו. אחותי הייתה חסרת אונים, והאשימה אותי בעלילת שווא. כאן בכלל הייתי שבור, הפוגע שפגע בי מכחיש, וכל המשפחה שלי עוד עוזרים לו.
אבא שלי קרא לי, ואמר לי שאני הורס את המשפחה, ואת הזוגיות של אחותי. רציתי לקבור את עצמי, אף אחד לא מאמין לי, אולי היה עדיף שלא לספר את זה. אבל הרגשתי שיש כאן מנגנון הגנה על גיסי המוערך הנמצא בעמדת כוח, אני חייב להוציא את האמת הזו דווקא בגלל שמכחישים אותה כל כך.
ביקשתי מהוריי לארגן לי פגישה עם גיסי, ולספר לו בדיוק מה היה, אולי הוא 'שכח' ואני אזכיר לו. אבל אחותי לא הסכימה, הוריי לא נתנו לזה לקרות. "הוא לא יעמוד בזה, זאת עלילה", אמרו לי.
חבל שלא אכפת להם שאני לא עומד בכאב של הפגיעה שלו.
החלטתי ללכת להתלונן עליו, התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה, שאני הולך לעשות זאת. אבל אמא שלי הבהירה לי בצורה הברורה ביותר: "אם אתה מתלונן במשטרה, ההשלכות יהיו איומות, אנחנו לא נסלח לך על זה". שתבינו, כל משפט כזה רק הגדיל את הסיכוי שאעשה זאת. במקום לפתוח את זה, לתת לו להכיר בזה, ולהשאיר את זה בתוך המשפחה ולהגיע לשלום אמיתי, גם את זה הם לא הסכימו.
משפחתי ראתה שאני לא מוותר, והגיעו להסדר. "אתה תלך לטיפול, והגיס ישלם אותו". ראיתי בזה סוג של הכרה בחטא, אבל מיד אמא שלי השלימה: "תראה כמה גיסך אוהב אותך אחרי כל מה שאתה אומר עליו". הבנתי מהר מאוד שההסדר הזה הוא רק בכדי שאשתוק, ואשמור על כבוד המשפחה, ולא בגלל שהם רוצים להכיר בזה.
לא אוכל לתאר לכם את מסכת הייסורים הזו, אתה הופך להיות חתיכת בשר שמפריעה לכבוד המשפחה, שלא מוכנים להכיר בעוול שנעשה לך.
ואז הגיע ערב כיפור...
נתבקשתי מהוריי לבקש את סליחתו של גיסי הנערץ על הוצאת השם הרע שהוצאתי עליו. כן, זו הייתה הבקשה, לבקש סליחה ממי שהרס לי את חיי. נזכרתי בדוד המלך שאמר: "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי". עזבוני, שלא נתנו לי די מחסורי. וה' יאספני, "אסף אותי אליו בכדי לתת לי די מחסורי". (ע"פ מצודת דוד, תהילים, כ"ז י')
ברגעים כאלה הקשר עם הקב"ה הופך לחזק יותר, כי ידעתי שרק הוא יודע את האמת, והוא לעולם לא יעזוב אותי, וברור לי שחלק ממה שאני עובר בתקופה הזו זה בשבילי, זה בטוח מהמקום הטוב של ה' יתברך.
התורה הק' שלנו מלמדת אותנו לא לקבור רגשות, דוד המלך כל ספר התהלים שלו הן רגשותיו כלפי ה' יתברך, הוא מספר על כל מי שהרע לו, על כל מי שרצה ברעתו. הוא מדבר עם ה', וזה מה שאני עושה עכשיו, מדבר איתו, מנסה לקבל כוח מהאמונה שיש לי כיהודי.
אני מתחנן אליכם קוראים יקרים, אם מישהו בא לספר לכם משהו על מישהו שאתם לא מוכנים להאמין עליו שעשה מה שעשה, אל תאמינו, כי עדיין יש לו את חזקת החפות, לפי התורה צריך ראיות לכל דבר שאומרים על מישהו, ובית דין שיפסוק.
אבל דבר אחד אני צועק אליכם דרך הפינה החשובה הזו: "אל תקברו רגשות", פשוט תבדקו אותם, תעשו הכל לבדוק כל דבר שהבן, הבת, האח והאחות אומרים לכם, ושסתם יהודי שופך את ליבכם. תעשו הכל כדי לטפל בפרשייה הזו מתוך הכרה של הפוגע ולתת הזדמנות לחיים טובים ושקטים יותר אצל הנפגע.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
גם אם קשה לכם לקבל את המציאות של הפוגע, תמתינו, תנסו לעכל את זה, להבין שכל אדם יכול ליפול גם אם הוא הכי לא נראה כזה. מתוך ההבנה הזו יכולים להציל להמון אנשים את החיים. גם אם יש כאן קושי, וזה נראה לא הגיוני, החובה של כל אחד מאיתנו לברר כל דבר לעומק, ולא לכסות על הפוגע שהופך את הנפגע לחולה יותר.
אני כרגע ממתין ומייחל לשמוע מהוריי וממשפחתי שניתקה קשר, רק את ההכרה במה שנעשה לי, ומאמין שיגיע היום הזה, יום הגאולה שלי, שמבחור מדומיין אהפוך לאדם אמיתי שרק העז לספר את הכאב שלו.
הצגת כל התגובות