הבית שלי - מבולגן, שלהם - נהרס // טור מהלב

יש לי בית וזה מספיק (צילום: שאטרסטוק)

בימים איכשהו אני שורדת בין המקרר למחשב למכונת כביסה לשטיפת כלים, מאה פעמים שוטפת את הצלחת והמח משוטט לו.

רגע, יש אימהות שכבר לא ישטפו כלים יותר, רגע יש ילדים שכבר לא יעצבנו יותר, או כאלה שבכלל נמצאים עכשיו במנהרות או השד יודע איפה ואין להם את הלוקסוס לבלגן את הבית שלהם.

הבית מבולגן מעלה לי את הסעיף אני רק רוצה לצרוח על הילדים שלא כ'פת להם מכלום.

עסוקים בעצמם והבית נראה כמו אחרי הסתערות של חטיבת גבעתי.

אבל אפילו שימוש במונחים של מלחמה וטרור כבר לא אופציה גם אם הבית נראה כזה.

המצב בטטה.

אני בטטה

אין לי כח לכלום.

אין לי סבלנות

החדשות לא מפסיקות לשדר סיפורי אימה. מה שמפסיק אותם זה צבע אדום. אפילו לשתות קפה אי אפשר בשקט. בדיוק בונה על איזה טייסטרס צ'ויס ומגנום עצבני ועכשיו לכי תרוצי לממד, כי האזעקה לא מפסיקה לצרוח.

ואז מגיע ההרגעה העצמית אה, רגע אין נפגעים רק איזה בית נהרס, רק - איזה- בית -נהרס!!

זה בכלל לא היה קרוב, אנחנו חיים בעיר של תורה, אין מצב שרקטה תוכל לחדור את המעטפת של האבריכים וגם אם רקטה תעז להגיע היא תתקע בצומת שילת כמו כולנו, כל החיים.

תקועים בצומת.

איזה מין ימים.

מישהו שואב לי בקביעות את האוויר מהראות, נגמר לי כח הסבל.

ואז, בדיוק שנראה לי שזהו והמח והכח שלי מזכירים פירה מצוי - אני מקבלת הודעה על משפחה עם עשר נפשות פליטי נתיבות

ועוד הודעה

ועוד אחת.

פליטים פליטים, ברחו רק עם קצת בגדים לגופם ועוד מינימום, ארזו ילדים היסטריים, ופחד משתק

אני שוב בוכה

מספיק להיום, מחר יום חדש אכתוב עוד....

ובינתיים, שיר:

יש מכסה ללב?

בִּמְיֻחָד שׂוֹנֵאת אֶת הַלֵּילוֹת

הַכֹּל עוֹבֵר vod פְרֵים אַחֲרֵי פְרֵים

הַחֹשֶׁךְ עוֹטֵף

מוֹסִיף לְמַנְלְכּוֹלְיָה שֶׁכְּבָר גָּרָה שָׁם מִקֹּדֶם.

וְהַמֹּחַ רָץ, אֵין לוֹ בְּרֶקְסִים

קְלִיידוֹסְקוֹפ שֶׁל שְׁבָרִים

עֲלוּמִים מְחַיְּכִים

יָדַיִם מְנוֹפְפוֹת

יָדַיִם נִקְטָעוֹת

מוּזִיקָה שֶׁל מְסִבָּה

פַּס קוֹל שֶׁל אַזְעָקָה

מֵאוֹת אֲנָשִׁים בָּאוּלָם

פְּלִיטִים בְּתוֹךְ בֵּיתָם

תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן

צוֹרְחִים תֵּהִיל אַחַר תֵּהִיל בַּפִּנָּה.

אִמָּהוֹת נוֹאָשׁוֹת

עֲצוּבוֹת

אָבוֹת מְבֻלְבָּלִים, נִסְחָבִים

בּוּקָה וּמְבֻלְקָה

שֶׁבֶר שֶׁל אֱמֶת

חֲדָשׁוֹת עֲצוּבוֹת

חֲדָשׁוֹת מְשַׂמְּחוֹת

אֲנָשִׁים רוֹצִים חִבּוּק

אֲנָשִׁים רוֹצִים לְבַד

בּוּמִים שֶׁל יִרוּט

מׇמַד, הֲכִי לֹא מוּגָן בָּעוֹלָם.

סִפּוּרִים הֵירוֹאִים

סִפּוּרִים מֻטְרָפִים

שֶׁל סְתָם אֲנָשִׁים

שֶׁפִּתְאוֹם מִתְאָרְחִים בַּדְּרָגִים הַגְּבוֹהִים

בִּכְדֵי לִמְצֹא שְׁבִיב מֵידָע עַל יַקִּירִים

כַּמָּה גִּבּוֹרִים, כַּמָּה הֲרוּגֵי מַלְכוּת, כַּמָּה פְּצוּעִים, כַּמָּה חֲטוּפִים,

כַּמָּה מֻשָּׂגִים חֲדָשִׁים שֶׁהַלְוַאי וְלֹא הִכַּרְתִּי מֵעוֹלָם.

בַּלַּיְלָה

הַכֹּל עוֹטֵף

הַחֲשֵׁכָה חוֹנֵקֶת

הַסִּפּוּרִים סוֹגְרִים עַל הַחֲלוֹמוֹת.

מַעֲמִיסִים עַל הַמִּכְסֶה שֶׁל הַלֵּב הַמְּדַמֵּם.

אֱלוֹקִים

יֵשׁ בִּכְלָל מִכְסֶה לְלֵב?