יום רביעי. השעה 14:30. הודעה.
"שלום. מאפייה בתלפיות מכינה 300 מאפים לחיילים, יהיה מוכן עוד שעה. אני מחפש שינוע. תוכלי לעזור לי?"
"אין בעיה", עניתי לו. "איפה הבסיס?"
"רמלה", הוא ענה. "בסיס שורה".
פרסמתי בקבוצת הנהגים שלנו שאני צריכה מתנדב שיקח את החבילה מירושלים לרמלה.
14:35. הודעה נוספת: "אחי משרת בבסיס רחוק שקשה להגיע אליו. הוא באפטר קצר בביתו בפתח תקווה. אשמח אם תוכלי לשלוח אליו אוכל שיקח לחיילים שלו בבסיס. 60 חיילים. הוא יוצא מהבית ב-17:00".
ברור שאני יכולה. יצרתי קשר עם מישהי שרצתה להכין אוכל, סיכמתי איתה שב-15:30 האוכל יהיה מוכן ושנהג יבוא לאסוף אותו ממנה ויסע איתו לבסיס.
עכשיו עליי לגייס בדחיפות שני נהגים: מירושלים לרמלה, לבסיס שורה ומירושלים לפתח תקוה. תוך דקה מצאתי נהג מירושלים לרמלה. עכשיו חסר רק נהג מירושלים לפתח תקווה. גם את זה פרסמתי בקבוצה, אבל לא קיבלתי הודעות. כלומר, קיבלתי הודעות: רס"פ של פלוגה בדרום מבקש 30 מזרונים, מ"פ של פלוגה בצפון צריך ברכיות ל-70 לוחמים ואמא של חייל מבקשת לשלוח לבן שלה טלפון חדש כי שלו התנפץ והיא לא יודעת מה איתו. אבל הודעה על ההודעה ששלחתי קודם, נהג מירושלים לפתח תקווה - לא קיבלתי.
המרחק מההודעה ששלחתי התארך, המרחק משעה 17:00 התקצר ואני הבנתי שיש בעיה. תמיד כשמפרסמים הודעה בדבר שינוע - מקבלים הודעה ששואלת מה הכתובת. אף פעם לא נתקעתי בלי נהג. היום כן. הקצין יוצא מפתח תקווה לבסיס ב-17:00. והמשלוח לא יגיע לבסיס שלו.
This browser does not support the video element.
אני לא יודעת אם אתם מבינים מה בדיוק הרגשתי באותם רגעים, אבל כנראה שמי שמתנדב בחמ"ל כיכר השבת שלנו מבין. גם כי עברתי אדם אדם אצלנו ושאלתי "אבל מה הם יאכלו?!", וגם כי סיפור כזה, כנראה, קרה גם להם.
ברוכים הבאים
אז כדי שתרגישו גם אתם מה זה בדיוק החמ"ל הזה ומה קורה שם, הכירו את החמ"ל שלנו: חמ"ל כיכר השבת. המקום בו אני מבלה את ימיי מאז התרגשה עלינו המלחמה הזאת.
הוא הוקם יומיים אחרי שקמה המלחמה, במטרה לתת מענה לצרכים שונים של חיילים ואזרחים שנפגעו. אנחנו מטפלים בלוויות של חיילים בודדים, בשבעות ריקות ממנחמים, שולחים ציוד וארוחות חמות לבסיסים ומוצאים דירות למפונים. מטפלים באינספור בקשות שאנחנו מקבלים מחיילים שונים והופכים את העולם כדי להשיג אותן.
כמה עשרות מתנדבים שיושבים בבניין אחד, ודואגים שכל הבקשות יתמלאו. וגם אלו שלא בקשו אבל אנחנו יודעים שצריכים. גם הם יקבלו.
המחלקה שלי, לדוגמא, יושבת בקומה התחתונה של הבניין. בערך עשרה מתנדבים, יושבים סביב שולחן אחד. לכל אחד יש מחברת, עט, מחשב נייד וטלפון סלולרי. במחשב יש טבלה ארוכה עם כל הבקשות מפורטות לפרטי פרטים, וטבלה נוספת עם כל הספקים שיוכלו להגשים אותה. בטלפון יש כמה קבוצות וואטסאפ בנושאים שונים: קבוצת נהגים, קבוצת מכיני מזון, קבוצת מציעי דיור למפונים ועוד. המחברת כדי לקשקש תוך כדי השיחה.
זה עובד ככה: אני מקבלת הודעה לוואטסאפ עם בקשה ממישהו. אני ממיינת את הבקשות: אם זו בקשה לדיור אני מעבירה למשה. אם זו בקשה לציוד הומניטרי אני מעבירה לקותי או לגבריאל. אם זו בקשה לציוד טקטי אני מעבירה לאלי. אם זו בקשה למזון אני משאירה אצלי או מעבירה לנועה או לאה או אזי.
הבקשה נקלטת אצל המתנדב שאחראי עליה. הוא יוצר קשר עם מבקש הבקשה, מאמת אותה איתו ומזין אותה ואת כל הפרטים הרלוונטים במחשב. מרגע זה הוא עסוק כל כולו במילוי הבקשה הזו. הוא קודם כל דואג לספק את הדבר עצמו.
This browser does not support the video element.
זוכרים את הטבלה השניה, עם הספקים שיכולים להגשים את הבקשות? שם יש, לדוגמא, מספרי טלפון של אנשים שרצו להכין ארוחות חמות לחיילים. אם הבקשה שלי נוגעת במזון - אני מתקשרת למישהו מהרשימה וסוגרת איתו שהוא מכין אוכל. אם הבקשה נוגעת לציוד הומניטרי, כמו גרביים או גופיות לדוגמא, קותי מתקשר לספק שמוכן לתרום או למכור לנו אותם. אם זה ציוד טקטי אלי מתקשר לארה"ב (אנחנו לא ממש יודעים מה הוא עושה שם, אבל הוא מדבר בטלפון באנגלית ואחרי כמה ימים הוא נוסע לשחרר מכולה עם ציוד מהנמל).
עכשיו זה צריך להגיע לבסיס. מפרסמים בקבוצת הנהגים, "צריכה נהג שיעביר אוכל לחיילים מקרית מלאכי לבסיס בירוחם". אני מקבלת חזרה הודעה "אני פנוי", שולחת לו כתובות ואנשי קשר ועוברת לבקשה הבאה. אחרי שעתיים בערך אני מקבלת הודעה מהחייל שדברתי איתו לפני ארבע שעות "האוכל הגיע. תודה רבה!" ושולחת חזרה דגל ישראל.
זה הסיפור בגדול. כבר כמעט שבועיים שהיום שלי ושל חבריי לחמ"ל כיכר השבת נראה ככה (כפול 100 בערך). אני מכוונת שעון מעורר לבוקר אבל מתעוררת חצי שעה לפניו משיחת טלפון ממפקד שהפלוגה שלו יוצאת לאימון של כמה שעות והוא חייב שאארגן לו סנדביצ'ים לכל היום. אני כותבת למישהו שיכול להכין סנדביצ'ים, למישהו שיכול לשנע וחוזרת לישון לעוד רבע שעה. כשאהיה בדרך לחמ"ל כיכר השבת כבר אקבל הודעה מהמפקד שהסנדביצ'ים הגיעו.
זה החמ"ל שלנו, חמ"ל של כיכר השבת שמורכב מעשרות אנשים שכשהתחילה המלחמה הנוראה הזו הרגישו שהם חייבים לעשות משהו. אולי כדי לברוח מהחדשות הקשות, אולי כדי להרגיש שגם לנו יש חלק במערכה, אולי שניהם יחד. בסוף התאחדנו כולנו סביב מטרה משותפת אחת, והיא לדאוג שכל החיילים יקבלו את מה שהם זקוקים לו. זה אולי לא כמו לעמוד בחזית, אבל זה כנראה הכי הרבה שאנחנו יכולים לעשות. ואנחנו עושים זה מכל הלב ובכל הכוח.
ומה עם הנהג לפתח תקוה? ממש בעשרה לחמש, כבר הייתי מיואשת לגמרי ועמדתי להכריז על הפעם הראשונה שבה החמ"ל בכיכר השבת לא יצליח למלא בקשה. אבל אז חשבתי: אולי נספק את המנות ישירות לבסיס של הקצין ולא נצטרך להגיע אליו לפתח תקוה?
"תגיד רגע", כתבתי לו, "איפה אמרת שהבסיס הזה שלך?"
"רמלה", הוא ענה. "בסיס שורה".
בום.
זה בדיוק הבסיס אליו עומד לצאת בעוד רגע הנהג השני.
אין, אין דבר העומד בפני החמ"ל של כיכר השבת.
הצגת כל התגובות