זיכרונם לא ימוש - העורך הראשי חיים אילוז
לב מי לא נשבר השנה למראה תמונתם של האחים אשר מנחם ויעקב ישראל הי"ד למשפחת פלאי, שנרצחו בפיגוע הדריסה הנוראי בשכונת רמות, בערב שבת קודש פרשת 'יתרו'.
>> למגזין המלא - כנסו
שני האחים הזכים והטהורים, נראים בתמונה מאושרים, מחויכים, שלווים - ודרך הירצחם המזוויעה, פצעה את לבבות עם ישראל, שהתעטף באבלה של המשפחה.
המונים נהרו לבית המשפחה, להשתתף באבלה של האם השכולה, שהלבישה את שני בניה בבגדי השבת, נפרדה מהם לשלום, בדרכם לשבת של שמחה משפחתית - וראתה אותם שוב, בפעם האחרונה, כשהתבקשה לזהות את גופתם שנמחצה תחת רכבו של המחבל הארור.
כולם חיפשו את המילים הנכונות - אך התקשו למצוא נחמה, ופשוט ישבו, דמעו ונפעמו מעוצמת האמונה העמוקה שהפגינה האם, דבורה פלאי, בעודה מחזיקה ולא מרפה מתמונת בניה האהובים - שהלכו ואינם, כשלצדה ילדיה הנותרים, שביכו את אובדן האחים.
"'אל תגידו אוף - תגידו פרק ק'', תגידו 'מזמור לתודה'", שיננה האם את המסר שילדיה הזכים כה הרבו לחזור ולומר, נאמץ זאת גם אנחנו ויהא זה לעילוי נשמתם הטהורה. זאת ללא ספק תמונת השנה שלי.
הגביר שלא היה - העורך חנני ברייטקפף
השנה הזו, כפי שכותבים מדי שנה בסיכומי שנה... הייתה באמת שנה לא שגרתית. התחלנו אותה כשהחרדים היו מושפלים באופוזיציה וסיימנו אותה כשהחרדים אמנם בקואליציה, אך הם מושפלים הרבה יותר ממה שהיה אי פעם. אך בעיקר, עברנו השנה גל טרור מחריד.
כשביקשו ממני לבחור תמונה שמבחינתי משקפת את השנה האחרונה, מיד רצו לי בראש כל האירועים השנה, החל מהמחאה שהרסה כל חלקה טובה וכלה ביוקר המחייה המטורף שהתגבר השנה בצורה הזויה.
אך יותר מכל תפסו אותי שתי תמונות, האחת ציבורית והשנייה מעט פרטית.
התמונה הראשונה היא מגל הטרור האכזרי, כשמחבלים ארורים ומתועבים רצחו השנה מספר זוגות של אחים ואחיות. אך התמונה שנחרטה לי בראש ואני לא מצליח לשכוח, זו התמונה של יענקי ואושי פאלי השם יקום דמם. זו תמונה בה רואים בצורה הכי ברורה את הטוב מול הרע, את העם היפה - שמקדש את החיים וחפץ בהם, מול העם המכוער - שחיי אדם שווים בעיניו כקליפת השום.
מי שמתבונן בתמונה של הילדים הטהורים והזכים הללו שלא חטאו ולא עשו רע לאיש, ומדמיין איך המחבל האכזרי, האיץ ודרס אותם למוות, זה פשוט לא נותן מנוח. השאלה שצפה מיד היא למה? ועוד פעם למה? ושלא נדבר על האמא המיוחדת והגיבורה שלהם, דבורה שתחי', איך היא בכוחות שאי אפשר להבין מאיפה יש לה אותם, הצליחה לחזק אלפים בעם ישראל ולגרום לקידוש השם שנדמה שלא היה כמותו.
התמונה השנייה היא כאמור פרטית, והיא התרחשה בעיר קייב שבאוקראינה.
היה זה בתחילת החורף - בלילה שאחרי הביקור הרשמי שלנו בארמון הנשיאות. כאשר אחרי השעה 23:00, הוטל סגר כבד על העיר, הכל חשוך, אין יוצא ואין בא, ומי שמסתובב ברחוב צפוי לחטוף כדור בראשו מהחיילים והשוטרים הרבים ששמרו על העיר ועל נשיא המדינה וכמובן, גיששו כל הזמן איפה המתנקשים שפוטין שלח לחסל את זלנסקיאני.
כמו יהודי טוב, כמובן שמצאתי את עצמי באמצע הרחוב בשעה 23:00, כאשר הכל סגור ומוגף - כולל המלונות ובתי האירוח שלפני המלחמה, לעולם לא נסגרו.
ניסיתי לנצל את קשריי המועטים עם החלונות היהודיים הגבוהים בעיר, שיחלצו אותי מהמקום אליו נקלעתי שלא באשמתי (ומה היה, זה כבר ארוך מדי לפה), אך כולם פה אחד אמרו לי, תשמע חביבי, פה זה לא ישראל, אין משחקים, אחרי השעה שנקבעה - אכלת אותה, תנסה למצוא מקום מחסה ללילה.
ברוב ייאושי כמר הוא, פניתי למוטי קרליבך, שהיה בקייב יחד עם אביו, איש החסד הדגול ר' לייזר, והתעניינתי אצלו, מה אני אוכל לעשות כל הלילה, כשלגופי יש מעיל דק בכפור אוקראיני בלתי נסבל.
למרבה ההפתעה, מוטי, שמע ממני שהעסקנים המקומיים התייאשו, וזה כנראה רק הדליק אותו יותר, והוא אמר לי, 'חכה איפה שאתה, אל תזוז, אני אגיע לחלץ אותך'. צחקתי, אמרתי לו מי אתה לעומת הכרישים פה שסידרו לנו פגישה עם הנשיא ולא הצליחו לעזור לי. הוא אמר לי חכה תראה.
ואכן, כעבור שעה קלה, מוטי קרליבך היקר, בדיוק כפי שאמר, הגיע עם רכב ואסף אותי מהמקום. הרכב אגב, היה בדמות ניידת משטרה עם שני שוטרים, שלהם מוטי סיפר, שאחד מאילי ההון הישראליים שיש תחתיו כמה כלי תקשורת בישראל, הגיע לביקור ונתקע. השוטרים האמינו, אך למרבה הבושה, טייקון כמוני היה אמור להוציא להם 500 דולר ולהביא להם כאות תודה על השחרור, אך מה לעשות, העולם לא מושלם, והתפקיד הקשה אותו אנו עושים לא מתגמל במיוחד... היו לי בכיס רק כמה מאות גריבנה, אותם הענקתי לשוטרים בסיום הנסיעה ולאחר שהצטלמו יחד איתי בכניסה לקהילה היהודית, כפי שתוכלו לראות בתמונה.
אין כבודם מחול - העורך מענדי קורטס
שנת תשפ"ג, לצד כל הסערות הרבות, תיזכר כשנה בה הציבור החרדי הפסיק להגיש את לחיו השנייה, כשדורכים עליו. זה התחיל בפרשת מאפיית אנג'ל - שלמרות כל הצהרותיה שהחרם החרדי לא משפיע על מכירותיה, הוכח שההיפך הגמור קרה, ואז גם באה לעולם ההתנצלות הדרמטית בפני הציבור החרדי וגדולי ישראל.
זה המשיך בחברות משק נוספות שניסו לפגוע בציבור החרדי והאמוני במדינת ישראל, בכך שהחליטו להצטרף למחאות הרפורמה (או להחרים את ערוץ 14), כאילו מישהו בדיוק שאל את דעתם הלא-מאוד-חשובה על סדר היום הציבורי.
שנת תשפ"ג, בהיבט הזה, הייתה שנה בה אנחנו, העם, האזרחים, הודענו לחברות: תפקידכם לייצר סחורה, לא לייצר לנו מחשבות ולא להכניס לנו לצלחת את האג'נדה שלכם.
הלוואי והלקחים האלה ייצרבו טוב-טוב בקרב כלל החברות, שיידעו לכבד את הציבור החרדי והדתי - כוח הקנייה המגזרי הגדול ביותר בישראל.
התזה על הזמר - 'המבקר' נתנאל לייפר
תמונת השנה שלי הינה ללא ספק תמונה שיש בה שנתיים של עבודה שלי ויותר מ-40 שנות עבודה של הזמר החסידי האהוב בכל הזמנים, אברהם פריד.
זכיתי השנה להציג ולהגיש בפניו מול בנייני האומה גדוש ומלא באוהביו ומוקירי יצירתו את עבודת התזה שלי, שמקיפה את יצירתו הגדולה.
כמי שעוקב מקרוב אחרי אמנים, אין ספק שפריד רק הולך ומשתבח עם השנים וזה דבר שאינו מובן מאליו כלל. היה לי הכבוד והעונג להגיש לו את התזה באופן אישי והתודה על כך למנהלו המוזיקלי יובל סטופל הנהדר. רגע מרגש במיוחד עבורי.
המדור הפופולרי - איציק אוחנה
תמונת השנה שלי הינה ללא ספק הרגע בו נכנסתי למשרדו של עסקן גדול בציבור החרדי ומה נדהמתי (או שלא) לגלות שהוא גולל להנאתו במדור הפופולרי 'זופניק'. מיהרתי לצלם ללא ידיעתו איך הוא גולל בין התמונות השונות תוך שהוא מסנן מי מופיע בתמונות ומי חסר ולמה.
המדור הזה הפך למוביל 'סדר יום' בציבור החרדי. כל האנשים הכי גדולים בציבור שואפים לככב בו ואין חרדי שלא היה רוצה לראות את עצמו שם לפתע. עד כדי כך שבחורים מדפיסים את המדור וקוראים אותו בשקיקה בשבת או מורידים למיילים כשרים או מורדים אותו כקובץ לוואטסאפ.
שום דבר לא מובן מאליו - משה מנס
בחרתי שתי תמונות. אחת שלילית עם נקודת אור מאסון גדול והשנייה חיובית לחלוטין.
הימים חולפים והשנה עוברת והכל נראה לנו מובן מאליו. באופן אישי, יצא לי להיות השנה חלק ממערך פיקוד העורף ולעסוק הרבה בנושא של רעידות אדמה ואסונות טבע. ברגע אחד כל מה שהכרנו וידענו וחשבנו - מתהפך. כל מה שהיה, לא שווה כלום ואנשים מאבדים את כל עולמם.
כשמדובר בקטסטרופות גדולות, גם האובדן האישי הופך לכמעט חסר משמעות ולא מקבל תשומת לב. רעידת האדמה בטורקיה בה נספו עשרות אלפי בני אדם, אמורה בין השאר גם להדליק אצלנו נורות אזהרה. בימים שאחרי האסון חילצו כוחות החילוץ של צה"ל כמות אדירה של לכודים. בחרתי בתמונתו של חיים גולדברג כמסמלת את האסון הגדול והתקווה.
התמונה השניה היא של בני 'אוריאל יהודה' שנולד לי השנה. אולי רגע השיא של כל הורה. מי יתן ושנה זו תהיה מלאה יהיו רגעי אושר ושמחות לכל בית ישראל!
האש שלי תוקד - ישראל גראדווהל
בתקופה הקצרה ששהיתי בניו יורק זכיתי להכיר קהילה יהודית וחרדית חיה ותוססת. שכונות שלימות שמלאות בחנויות יהודיות, ובתי כנסת לרוב. האוכלוסייה היא מגוונת: בעלי בתים אמידים הקובעים עתים לתורה, אברכים שמקיימים בהידור "והגית בו יומם ולילה" , וגם יהודים פשוטים שפחות נמצאים בבית הכנסת אבל גאים ביהדות שלהם.
הקהילה היהודית בניו יורק אינה מתחבאת, היא גאה והולכת בראש זקוף. בחרתי בתמונה הזאת, כי היא מסמלת בעיניי את החופש והגאווה היהודית של קהילה חרדית בברוקלין שבחרה לקיים מדורת ל"ג בעומר ברחובה של עיר - בתמיכת המשטרה המקומית. דווקא בתקופה הזאת הם מזכירים לנו שביהדות גאים, לא מתביישים.
הזמזם - ארי טננבוים
כתבות מגזין רבות כתבתי. את חלקן יצרתי לבד מאיסוף חומרים משלל מקומות, את חלקן האחר ראיינתי אנשים ואז בניתי מזה כתבה ובחלקן ירדתי לשטח (ממש כמו פעם), הקלטתי, ראיתי בעיניים ואחר כך הקלדתי להנאת הקוראים.
רוב שעות היום העבודה הינה במשרד, מול דף 'וורד' לבן חלק שהולך ומתמלא בטקסט צפוף - גופן 'אריאל' (רעיון לכתבת מגזין, כל הקטע הזה עם הגופנים) - ככל שחולפות השעות וכוסות הקפה מתרוקנות בקצב.
אבל יש את הפעמים האלה שאתה נדרש לרדת לשטח כי 'אין טוב ממראה עיניים'. אם יש חלק כייפי בעבודתו של כתב מגזין זה לרדת לשטח, להכיר אנשים, לראות עולם. ללכת לחילוץ בשטח של הכבאים, לראות את ארון הקודש היהודי הגדול ביותר בעולם או לסייר בין תאי בית הסוהר.
רגע. בואו נדבר על בית סוהר. מי שלא היה, קשה מאוד שיבין, אבל תפקידי הוא לתאר לקוראים את מה שאני רואה לפעמים. אז הנה: רק כדי לתאם ביקור, צריך לעבור את הדוברות הכללית, דוברות בית הסוהר עצמו ומפקד הכלא. רק אחרי כל האישורים משלל אנשים שונים ותיאומי זמנים נוחים לכלל משתתפי הכתבה – נצא לדרך.
נסיעה של כחמישים דקות לכלא איילון ואני בפתח. הדוברת אומרת לשומר שאנחנו לכתבה. הוא לוחץ על הזמזם ואנחנו דוחפים דלת ברזל כבדה. היא נסגרת ורק לאחר מכן – הדלת השנייה נפתחת. גם היא על ידי זמזם. ככה בכל בית הסוהר. בכל מעבר בין אגף לאגף, מסדרון למשרד, מהאגף לחצר – יש צורך ללחוץ על הזמזם, להמתין מספר שניות שהמשל"ט (מרכז שליטה) יזהה אותנו ויפתח לנו את הדלת. לסוהרים ולצוות יש צ'יפ איתו הם יכולים לעבור בין הדלתות השונות. אבל לא לדוברת יש צ'יפ ובטח שלא לי ולכן עברנו את המסע הזה.
הסתיים לו הביקור. התרשמתי מאגף התורני, שוחחתי עם מפקד בית הכלא ועם הרב. יש לנו די חומר לכתבת מגזין עשירה. עכשיו עושים שוב את כל הדלתות לכיוון היציאה. שוב זמזמים. שוב לחכות שדלת אחת תיסגר ודלת שניה תיפתח. 'כמה דקות', אתה מנחם את עצמך, 'ואתה בחוץ. חופשי ומשוחרר'.
הגעתי לדלת האחרונה. רק דלת אחת מפרידה ביני לבין העולם הפתוח. חפצי שנלקחו ממני בתחילה הוחזרו לי. אני מוכן ליציאה. אני בא לפתוח את הדלת. כחולה, כבדה, קצת חלודה בידית. היא סגורה. גם כאן יש זמזם. אני לוחץ. מבקש לצאת. עשר שניות חולפות. לגיטימי. עשרים שניות חולפות, שלושים, חצי דקה, שישים שניות. השומר בטח עסוק עם משהו חשוב. רק אחרי דקה שהרגישה נצח – נפתח השער. דקה שלימדה אותי מה זה להרגיש אסיר. אפילו לזמן מועט. דקה שלימדה אותך מה זה לא לשלוט על החיים שלך, אלא אחרים שולטים בכל צעד ושעל שלך. דקה קטנה שלימדה הרבה.
"פְּתַח לָנוּ שַׁעַר בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר כִּי פָנָה יוֹם".
לזכור מי אנחנו - ישראל גינזבורג
פראג היא עיר אפלה מאד בעיניי, והפסלים שרובם עם פרצוף מרושע, פסיכופת, סדיסט ואפילו מזוכיסט - תרמו לתחושת האופל והניכור של העיר.
כשאתה מבקר באחד מבתי הכנסת העתיקים ביותר בעולם ושומע על גורל העם שלנו, אתה יודע שגם אם לא היה גולם בפראג - הצורך בגולם היה קיים בהחלט.
אי אפשר למחוק מההיסטוריה את עלילות הדם, גירוש ורדיפת היהודים בפראג לאורך ההיסטוריה, וכשאתה מטייל בעיר וחווה את הפער שבין אינסוף הפסלים ומבני הענק הנוצריים לבין בית הכנסת היהודי הקטן יחסית - קל לך לדמיין איך הרגיש יהודי שחי בפראג בתקופות שאנחנו מעדיפים לשכוח.
התמונה הזאת מזכירה לי את המשא ההיסטורי של "להיות יהודי". בתקופה רווית מתח שכזו - אנחנו חייבים לזכור את הגורל המשותף שלנו של מאות ואלפי שנים של מסע ארוך ומייסר, ולא להצטמצם לעשרות השנים האחרונות.
מי יעדר - טובה אור
לאורך כל התקופה הסתכלתי עליה, חשבתי עליה ולא יכולתי שלא להתפעל מדמותה. לכאורה כל כך עדינה, עוד אישה פשוטה מן השורה אך מגלה עוצמות ותעצומות, נלחמת כמו לביאה למען הבן שלה. מתגברת על הצניעות הטבעית שלה והופכת את טבעה בתקווה שהטבע יהפוך את טבעו ומוישי שלה יימצא בריא ושלם. לכל אורך הדרך משתמשת ברכות ועוצמה: היא מדברת לעם ישראל מודה לכולם וגם מבקשת: "תשתדלו למען מוישי שלי". לצד זאת דופקת על שולחנות בכנסת, מנסה להניע גלגלים ובשבילה השמיים הם הגבול.
לאורך כל הדרך צועדת באמונה שלימה עם תקווה ואוגרת כוחות נפש בשביל שמוישי שלה יחזור לאמא שמחה ובריאה בנפשה.
ברגעים הללו אני לא יכולה שלא לחשוב על ראש השנה שלה ושל משפחתה, על התחושה המוחשית של תלויים ועומדים. הספק ואי הוודאות הם הקשים מכל. אני חושבת שכאן התפקיד של כולנו, כל עם ישראל, להקדיש לפחות כמה דקות ביום הקדוש הזה - היום בו ייגזר מה יהיה בשנה הקרובה - היום בו ייגזר גם גורלו של מוישי. על כולנו להקדיש בשבילו תפילה שישוב במהרה ולקבל קבלה טובה לשובו בבריאות שלמה.
הלוואי שנזכה לשנה של בשורות טובות, שנה של ישועות ונחמות!