הקדמה חשובה מאת הכותב: את 10 הפרקים של" יומנו של טוראי חרדי" כתבתי במהלך ועם סיום ימי הטירונות שלי, שהסתיימו לפני 3 חודשים.
>> למגזין המלא - כנסו
את הדברים כתבתי בתור שטף תודעה. שיתפתי מהחוויות וההרגשות שלי. סיפרתי על המציאות, על הקשיים, האתגרים כמו גם ההנאה והצחוק שאני אישית חוויתי. יש בתוך הדברים גם המון ביקורת ישירה ועקיפה. קיבלתי אין ספור פניות מגופים שונים לערוך, לתקן ולהשמיט. אך בחרתי שלא לעשות זאת.
אנו נמצאים עכשיו אחרי האסון והטראומה הגדולה בתולדות המדינה. עם ישראל כולו שבור ורצוץ. כולנו יחד בוכים ומתאבלים. המחשבה הראשונה שלי הייתה לגנוז את 2 הפרקים האחרונים. אך במחשבה נוספת ולאחר התייעצות החלטתי לפרסם בלי לגעת בטקסט. זו המציאות שבגיוס לשלב ב'. לטוב ולמוטב. אני יודע ומשוכנע שהמון חרדים מעוניינים עכשיו להתגייס. אין לי ספק שדברים הולכים וחייבים להשתנות בהתייחסות החרדים לשותפות בשמירה על המדינה, לא רק רוחנית כפי שאנו עושים בגאווה וכבוד, אלא אף פיזית.
בסדרת כתבות זו, הקוראים מקבלים את המציאות כפי שהיא. עם הדילמות, הקשיים והאתגרים. היא נותנת המשמעות בלהתגייס לצה"ל. וכן, אם היה מישהו שעד כה זלזל במתגייסי שלב ב' - המציאות מוכיחה שלצערנו אנו נדרשים גם נדרשים. אישית אני כותב את הדברים מתוך תחנת מד"א לשם נשלחתי לתגבור כחובש נהג אמבולנס. קיבלתי צו 8 ואני כאן כבר שבועיים, אין צפי לסיום. אשתי מתמודדת לבד בבית עם הילדים (גיבורה אמיתית!). יצאתי לטפל באין סוף מקרי שגרה רפואיים במקום הנהגים הקבועים שגויסו לצה"ל. הייתי באבטחות רפואיות בהלוויות הקדושים ואף הוזנקתי למקרים רבים של פגיעות רסיסי טילים. ובעיקר אנחנו פרוסים למקרי אסון במציאות של מלחמה כוללת.
הגיוס שלי הוא קל לעומת חבריי מהפלוגה שבהכשרתם הוכשרו לטפל ולזהות את החללים. לא חלמנו שכל ההכשרות יהפכו למציאות מדממת, כל כך מהר. הם עובדים בשטח ובבסיס הרבנות הצבאית. אנחנו מדברים הרבה ואני שומע את הסיפורים. זו העבודה הנוראית ביותר שקיימת עלי אדמות. שלא תדעו.
בשורות טובות.
יומנו של טוראי - פרק 9:
כל אחד מקבל ביקורת בצורה שונה. היום ראיתי אחד שלקח את זה ממש ממש קשה. בסיום המסדר המפקד קרא לחיים לקחת צעד קדימה והודיע לו שממחר מבוטל לו אישור הכניסה עם רכב לבסיס.
"למה?", שאל חיים והמפקד ענה שהאישור ניתן רק למי שלוקח שאטלים ומסיע את החיילים מהכניסה עד למבנה שלנו, "קיבלתי מידע שאתה לא לוקח".
"אבל אני כן לוקח", חיים התעקש.
"לא להתווכח איתי", צעק המ"פ אך חיים התעקש להתווכח למרות שהמפקד הורה לו בעברית צחה שיסתום את הפה.
צריך להדגיש שחיים הזה הוא אישיות ציבורית חשובה ומעורבבת בפוליטיקה, אדם רציני בדרך כלל אבל כאן הוא קיבל את הביקורת בצורה רצינית וקשה מידי. הוא עבר חייל חייל וביקש מכל אחד שיחתום על מסמך שהוא קיבל ממנו טרמפ. הוא הבטיח לכל מי שרצה לשמוע שהוא עוד יראה למפקד שלנו מה זה. "הוא התעסק עם האדם הלא נכון, הוא לא מבין מה אני יכול לעשות לו ואני אדאג שהוא יטופל בדרגים הכי בכירים". כשניסיתי להסביר לו שכולם בצבא חוטפים עונשים וזה חלק מהמשחק, הוא לא הסכים לשמוע. "ככה הוא צועק עלי מול כולם על משהו לא נכון?!".
"אבל זה כן קצת נכון," אמרתי לו, "אתה לא באמת לוקח חיילים בתוך הבסיס".
"אוקי, לא בתוך הבסיס", הוא ענה, "אבל אני כן אוסף אותם מהבית". הוא התעקש.
"אבל על זה בדיוק הוא מדבר", אמרתי
"אבל הוא לא יודע שאני לא אוסף אותם בתוך הבסיס!".
קיצור. הבנאדם כעס ממש. אני ממש מקווה שהמפקדים לא קיבלו את הנקמה שהוא תכנן להם. בוא נגיד ככה, על פי הדיבורים שלו, כולם היו אמורים להיות בכלא הצבאי עד סוף ימיהם בגלל שהעזו להעיר לו. נו נו.
במבט לאחור היו הרבה צעקות ועונשים אבל שום דבר לא רציני מידי. אני אישית פעם אחת כמעט נענשתי ופעם שניה נענשתי בעיכוב שעה להישאר בבסיס. בשני המקרים זה היה בגלל שמחה.
בימים הראשונים של הטירונות פרסמתי בטוויטר תמונה של 2 חיילים משוחחים ביניהם. האחד חסיד בשם שמחה והשני דתי לאומי. התמונה צולמה מאחורה ולא באמת היה אפשרי לזהות במי מדובר, מתברר שהיו מי שזיהו את את שמחה בתמונה והוא קיבל איומים קשים מכמה אנשים בני בליעל שלא יעז לבוא יותר לבית הכנסת. אני כמובן התנצלתי, הורדתי את התמונה אך נקראתי לשיחת נזיפה אצל המפקד יפה הבלורית והנפש.
התנצלתי, הסברתי לו שמדובר בטעות. שלא חשבתי שאפשר לזהות. רק מי שמכיר ידע. "וחוץ מזה", טענתי, "מנהלת החרדים פרסמה סרטון של כל הקבוצה שרים התקווה, ורואים את כולם בצורה הכי ברורה, מקדימה, בלי שום טישטוש, אז מה הכעס עלי". הוא אמר שאני צודק ובהמשך היום אף דאג שהמנהלת תוריד את אותו תיעוד. אציין שבסוף הטירונות בא אלי שמחה והודה לי על שפרסמתי את התיעוד. "זה עזר לי לשבור את הקרח", אמר.
בהמשך, בהזדמנות אחרת כן קיבלתי עונש יחד עם שמחה. בוקר אחד הוא לקח אותי יחד עם עוד כמה חברה טרמפ בבסיס והגענו למסדר באיחור של 20 שניות. המ"כ שתפס אותנו הורה לנו לחכות בצד. אחד ברח ונשארנו 5. בצירוף מקרים מדהים כל ה-5 שכחו איך קראו להוא שברח. אבל אנחנו נקראנו לשימוע אצל המפקד העליון, הוד רוממותו המ"פ, שדווקא בצורה אנושית אמר לנו: "היום הגעתם מאוחר, כל אחד מהסיבות שלו. צודקות או לא לכן אתם נשארים שעה ביציאה. אני מתנצל על כך אבל ככה לומדים".
אחד החיילים ניסה לדבר על ליבו של המפקד שהוא לא יכול לצאת מוקדם יותר כי יש לו ילדים לקחת למוסדות, ואילו שמחה ניסה לקחת את האחריות על עצמו ולהגיד שהוא הנהג ושרק הוא ייענש במקום כולם, אבל המפקד לא קיבל את הטענה וכולנו נשארנו שעה בהשגחת מ"כ. זה דווקא היה נחמד כי המ"כ אמר שבהנחיה שהוא קיבל אנחנו לא חייבים להישאר בכיתה אז אנחנו יכולים ללכת לכוורת. הסתובבנו קצת בדרך לכוורת. השעות של הערב במחנה נראות ומרגישות אחרת לגמרי. המון חיילים וחיילות בגופיות וטרנינג רצים ומתעמלים ואף משחקים פינג פונג.
אחד החיילים לא רצה להסתובב אתנו בחוץ, התעקש לשבת בכיתה. לשאלתי ענה שהוא משתדל לשמור על העיניים וזה לא מתאים לו להסתובב. "מענדי, בוא תקרא", אמר והראה לי את הפסוק: "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא־יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". איזה צדיק. באמת שהיו בינינו כמה צדיקים על מלא. הרב אהוד הג'ינג'י שלא היה רגע ללא ספר לימוד, והרב איתמר שניצל כל רגע לדברי תורה. עוד יגיע רחוק בעזרת השם ברבנות קריית שמונה.
ואם דיברנו על שמחה, דווקא הוא לקראת סוף הטירונות נענש בצורה כואבת. באחד הימים הורה לו המ"כ לרוץ, הוא אמר למפקד שיש לו פטור מריצה. המפקד אמר לו רוץ תביא לי את הפטור והוא ענה שיש לו פטור מריצה. שמחה נענש וקיבל הדחה ממסע הכומתה וטקס הסיום, אנחנו הפעלנו לחץ ועשינו הצגות בשביל שיתנו לו לחזור ולבסוף הוא קיבל אישור לחזור לקראת הסוף.
עוד חייל שנענש זה אותו חיים - הפוליטיקאי הכועס - שמסיבה כל שהיא נעדר מטקס קבלת הכומתות כשעל פי השמועות הוא נענש בכך שכמה ימים ישב לבד בכיתה וגם נאלץ להסתובב עד סוף הטירונות עם כומתת טירון.
מדהים כמה ההגדרה של חרדי כוללת ספקטרום ענק של התנהגויות ואמונות. קחו לדוגמא את צום שבעה עשר בתמוז. זה צום שלא ממש מדובר ומוכר בציבור הרחב כמו יום כיפור או תשעה באב ובטירונות הכל התנהל די כרגיל, היינו צריכים להסביר למ"כ על הצום ומשמעותו. הם כן התחשבו. לא עמדנו יותר מדי בשמש. היינו כל היום בכיתות. אבל היו כמה בתוך הקבוצה שלא שמרו. עכשיו, אני לא רב ולא משגיח. אבל זה דבר אחד לאכול בשקט, כי אתה לא שומר או כי מפאת בריאותך / חוסר היכולת שלך להתמודד עם הצום אתה אוכל, וזה דבר אחר לגמרי לדרוש שיינתן לך זמן בשביל לאכול ארוחת צהרים בצום.
האוכל הגיע כרגיל בקופסאות והונח באוהל חדר האוכל והמפקד הודיע שיהיה זמן מיוחד לכל מי שאוכל. אבל אחד החיילים דרש שיינתן לו ללכת לאכול עכשיו: "אני לא צם ועכשיו זה זמן האוכל", התעקש בפומבי.
דווקא אחד מהאנשים שחשבתי אותו לפחות מקפיד מבחינת דת, העיר שזה לא מתאים והתחיל ויכוח.
"איך אתה בא לפלוגת יהונתן החרדית אם אתה בכלל ךא חרדי?", הוא צעק עליו, "איזה חרדי אוכל בתשעה באב?!".
"מי שמדבר", ענה השני, "והמוזיקה הלועזית, שירת הנשים שאתה שומע. זה כן חרדי??!".
כל אחד משוכנע שהוא הוא החרדי האמתי, שהוא הוא החרד לדבר השם, שהוא הוא יודע מה חשוב באמת. כל אחד משוכנע בדרכו, שהכי חשוב דרך ארץ, שהכי חשובה ההלכה, שהכי חשוב המלחמה על הארץ, שהכי קריטי זו השקפה הישרה, או קירוב הלבבות וקידוש השם. 70 פנים לתורה יש כאן בפלוגת יהונתן.
הימים חולפים להם וטקס הסיום כבר באופק. במקביל לטירונות שלי אני מתנדב בארגון חסד אחד בו נערכה השתלמות חשובה. פניתי בבקשה למפקד שלי האם יש לי אפשרות ללכת ולו לכמה שעות להכשרה. "תנסה לשכנע אותי למה זה חשוב לך", הוא אמר. אז ביקשתי מהמנהל של אותו ארגון שבמקרה הוא גם עורך דין שיכתוב לי מסמך עד כמה קריטי שאגיע לאותו אירוע.
אמרתי למפקד שאם יש משהו חשוב בצבא, אז כמובן חשוב שאשאר אבל אם זה עוד שיעורים והכשרות והכרה של החברים, אודה לו אם ישחרר אותי. לשבחו יאמר שהוא היה מאוד קשוב, העריך את ההתנדבות שלי ואמר לי: "יש לך שחרור בבוקר, אבל עד 3 בצהרים, תהיה כאן בבסיס".
זה היה יום חם נורא ואני נסעתי לתל אביב במדים. על הדרך עצרתי לפגוש חבר חילוני תושב מודיעין, ידעתי שהוא עשה כל מיני תפקידים בצה"ל אבל הופתעתי כשנתן לי שעון G-שוק וכמה טישרטים מהשירות שלו. "אני כבר לא צריך את זה, תהנה". על אחת הגופיות שנתן לי הופיע הכיתוב: "מדריך קליעה - בית הספר ללוחמה בטרור". כמובן שלבשתי את זה והסתובבתי בגאווה גדולה. עם הנעלים, המכנסיים והדיסקית אף אחד לא יכול לדמיין שאני בקושי שלב ב'.
זה כמובן נגד נהלי הצבא. אסור להסתובב עם חצי מדי א', עם גופיה כזו ברחוב. אם שוטר צבאי היה רואה אותי זה ישר משפט. אבל לא חששתי מידי. המפקד שלנו אמר לנו שאם תופסים אותנו שנבקש להישפט ביחידה. ואני די בטוח שהוא לא היה מעניש אותי, הוא וודאי היה שמח לראות איך חיילים שלו הופכים למדריכי קומנדו.
הגעתי חזרה לבסיס. על הדרך עצרתי בכוורת הכללית הגדולה, מלאת הכל טוב וקניתי חטיפים ושתיה לטיול השנתי שאנחנו הולכים לקראתו. כשהגעתי, יוני ונתנאל בישרו לי שהם סידרו לעצמם את הנקודות בכרטיס החוגר. הם פשוט צפצפו על הפקודה, עברו את המחיצה ודיברו עם החיילות בשלישות שסידרו להם את המספר בשניה. מה שמתסכל הוא, שהחיילות אמרו להם שהם שמעו שיש בעיה רק שאף אחד עדיין לא נתן להם את המספרים המעודכנים של החיילים. העיקר שלנו הבטיחו שהכל בטיפול…
התחילה בוקה ומבולקה, הפיקוד מנסה לברר מי אלו החוצפנים שהלכו לדבר עם חיילות. אני כמובן לא יודע, אף אחד לא יודע. אנחנו מתפלאים בקול: "למה שמישהו יעשה דבר כזה? הרי הבטיחו לנו שזה בטיפול". אני מצידי מחליט גם לנסות לטפל בבעיה הזו, הרי בעוד כמה ימים עם סיום הטירונות כרטיסי החוגר יהיו לא בתוקף ואז גם לא יהיו כוכבים וגופיות. אז אני פונה שוב לטלי המפקדת מפקע"ר, שולח לה את הרשימה של כל החיילים שהיו צריכים עזרה בתחום. בסוף - ביום שהשתחררנו זה הסתדר והיה לנו יום אחד לקנות עם זה. עד עצם היום אני לא יודע בטיפול של מי זה סודר.
עוד רגע עולים על אוטובוסים בדרך לסדר הסיום. המפקדים מריצים אותנו מפה לשם ומשם לפה. טרטורים מיותרים, כנראה שהם צריכים להעביר זמן. פתאום המפקד קורא לי. "אתה מרגיש טוב?", הוא שואל. אני עונה שכן. "שב בצד בצל", הוא מורה לי. כולם רצים רצים, רק אני יושב. חשבתי שאני עומד לקבל עונש על משהו. רק אחר כך התברר לי שיוני הצדיק לחש באוזנו של המפקד שאני לא מרגיש טוב אבל אני מתבייש לספר על כך. המפקד שאל אותו למה אני מתבייש והוא אמר שזה כאילו לא לכבודי להראות שאני לא מרגיש טוב.
המפקד פשוט הורה לי לשבת בצד. לא שהיה אכפת לי אבל זה לא נעים שכולם רצים בתור עונש ורק אתה פריבילג מתנשא יושב בצל. כמה שניסיתי להסביר למפקד שזה לא פעם ראשונה שיוני מדווח שטויות, המפקד לא הסכים לוותר לי ואמר שמה לעשות ושגם אם יוני חמור, הוא חייב להתייחס לדיווח ברצינות. מפה לשם מישהו כתב ליוני על כובע השמש של מדי ב' את הכתוב המחמיא: 'חמור'.
זהו. הגענו לסוף. עכשיו אנחנו יוצאים לשטח. מסע הכומתה וטקס הסיום.
יומנו של טוראי פרק 10:
היום הגדול מתחיל. אנחנו בימי קיץ חמים במיוחד. הסתפקתי איפה וכמה יהיה מסע הכומתה שלנו. ניסינו לגשש ולרחרח אצל המפקדים. כל מה שהמ"כ הסכים להגיד לי שבחטיבת החילוץ של פיקוד העורף מסע הכומתה הוא 40 קילומטר. "אבל הם רובאי 05 ואתם רק רובאי 02 כך שאל תדאג, לא תלכו יותר מידי".
"אולי אחת ולתמיד תסביר לנו מה זה רובאי?", שאל אי מי והמ"כ הסביר: "זה עובד ככה. לכל סוג טירונות יש מספר שמראה מה סוג ההכשרה אותה הוא עבר, כמה הוא מוסמך ביכולות הלחימה שלו. רובאי 12 זה הכי גבוה ומשמעותו שהוא הוכשר לקצין לוחם, שעבר במהלך קורס הקצינים הכשרה רחבה על כל אמל"ח (אמצעי הלחימה) של היחידה בה הוא משרת. לוחמים ברמה 12 מוכשרים בפיקוד על מחלקה בעת לחימה.
"ברמות הרובאות הגבוהות עוברים הסמכה ללחימה פעילה בקרב תוך אימונים קשים פיזית ומנטלית, מסעות שטח ארוכים של עשרות קילומטרים, ניווטי לילה, הישרדות ולוחמה בשטח בנוי. בטירונות של רובאי 03 הולכים בין 10 ל-20 ק״מ. ברובאי 04 אורך המסע נע בין 20 ל-30 ק"מ.
"מעבר ל-12 לכך אין יותר דרגות רובאי אבל יש קורסים מקצועיים להכשרת מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים. מבחינה זאת, הלוחמים עוברים הכשרה מתקדמת בפיקוד אבל אינם לומדים יותר על אמל"ח ועל לחימה פיזית, אלא על תורת לחימה ושיטות פיקוד. בשלב זה יותר רלוונטי הדרגה הצבאית ולא הרובאי".
אנחנו רובאות 02 שנקראת גם טירונות עורפית, היא כוללת את תכני הבסיס הנחוצים ביותר לשירות הסדיר. עוברים אותה כל מתגייסי החילות העורפיים כמו החיילים ממשאבי האנוש, החינוך ועוד אחרים. בשביל להיות חייל יש תכני חובה שכל אחד חייב ללמוד ורק אחר כך הוא יכול להיות משובץ בחייל הרלוונטי שלו ולשרת בעתיד גם במילואים. כמו שאני אישית עברתי טירונות בשביל שאוכל לעשות מילואים כנהג אמבולנס דרך פיקוד העורף.
אבל אנחנו לא בתחתית, יש גם רובאי 00 שעושים חיילים שקיבלו פטור מטעמים רפואיים משירות ביטחוני ובכל אופן החליטו להתגייס. הם עושים טירונות של שבוע ולא לומדים דברים שקשורים לנשק. הם לומדים על ערכי צה"ל, מבנה הצבא, אסטרטגיה צבאית, עזרה ראשונה וכאלה.
אגב, למרות שאנחנו רק רובאי 02 יש כאלו ממחזורים קודמים של פלוגת יהונתן או בכלל בוגרי 02, שעברו לפלוגות אחרות, קרביות יותר. שם הם עשו הכשרות והסמכות לתפקידים משמעותיים. אני ניסיתי להתקדם אבל לא הסכימו לשחרר אותי מיחידת תגבור מד"א, עדיין עובד על זה.
אנחנו נוסעים לדרום, שם מגיעים לאתר הנצחה בשם גבעת תום ותומר. כולם שותים מים ועוד מים ועוד מים, משחררים קצת מים ושותים עוד קצת. עיכובים, עיכובים, עיכובים. מים, מים, מים. הגיע גם לדבר יוסי לוי מנכ"ל עמותת נצח יהודה. יוסי הוא מפקד וקצין חי"ר (רובאי 0.12) והוא רב סרן מ"פ לוחמים מיחידת דובדבן 217 בגדוד 21. לדבריו, "כבוגרי המסלולים החרדים בצה״ל נהיה זכאים לכל עזרה שנצטרך בהמשך".
כשירד קצת חום היום הסתדרנו בזוגות, קיבלנו הנחייה כיצד סוחבים אלונקות ורגע לפני שיצאנו לדרך, המ"כים גם עברו חייל חייל ומרחו לו צבעי הסוואה על הפנים, "בשביל הווסאח" - הפוזה הקרבית. יענו אנחנו בדרך לכבוש את לבנון. יוני כבר הודיע שהוא יעדכן בבית שהוא 'תפס קו' בדרום.
מקדימה, ג'יפ צבאי ובמאסף עוד רכב רפואה. "אתם מתחילים הכי חזק שלכם ואז מגבירים קצב", הודיע המפקד. יאללה התחלנו. הולכים, הולכים, הולכים. רצים, רצים, רצים. מתחילה שירה. מתחילים צעקות. מתחילים לעודד ולדרבן. אני במובילים מקדימה, האמת שאני אישית בכושר אבל יש כאן גם חיילים בגיל הזהב או שמנדריקים שלעלות קומה בבניין הם לא ממש יכולים והם נותנים הכל.
מרשים אותי דווקא המ"פ החרדי שאיתי מקדימה ורץ כמו נער צעיר. אחרי קילומטר פלוס עוצרים לנוח, יש חייל שהתמוטט, הקיא, קיבל עירוי והועלה לג'יפ. אנחנו מקבלים אלונקות לסחוב, זה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה. בשניה הראשונה כולם מתנדבים לסחוב אבל אחרי כמה פסיעות הם כבר מבקשים החלפה.
כל אחד מתמודד אחרת עם אתגר פיזי, יש שרצים עם עצמם בשקט, יש שמעודדים ויש את יוני שצועק עלי בעודי סוחב את האלונקה: "רוץ קצת יותר מהר, רוץ עד הסוף". אני ויהודה מאלו שבכושר וסחבנו לפחות חצי מהדרך. הכתפיים כאבו לי כמה ימים אחרי שהסתיים המסע.
הגענו לסוף. שירה הזויה של שירים מוזרים וחסרי משמעות. שיר אחד וקליט ממש מגיע עם צעקות: "מי משוגע? אני משוגע". בהמשך למדתי שזה שיר לזכרו של הלוחם עמית בן יגאל הי"ד אשר נהרג בפעילות מבצעית. תיעוד שלו שר את זה הפך לויראלי והפך להמנון לזכרו.
כבר חושך. אנחנו רטובים מזיעה. כולם נקראים לעמוד בח' גדולה. מפקד המחלקה מתחיל בצעקות ובאיומים הקבועים שלו אבל אנחנו כבר הרחנו את הסוף, זלזלנו. אז הורדנו לרצפה לשכיבות שמיכה. פתאום זעקות אימה, אחד המפקדים שבר את היד, צועקים לקרוא לחובש.
מפה לשם מתחילים צעקות וזעקות מתברר שזו מתיחה, שעברנו הרגע את מה שנקרא 'שבירת דיסטאנס' זהו, מעכשיו כל ישראל חברים. חיבוקים וצחוקים. המפקדים מתחילים להשפריץ עלינו מים ולנו יש אומץ להחזיר להם, תוך דקות כולם במלחמת מים רבתי.
עושים סיום ויאללה על האש. בימים האחרונים, אחד הטירונים לקח יוזמה ואסף כסף לפריסת הסיום וגם למתנות למפקדים וחולצות מסלול. נאסף גם כסף לקנייה ענקית של בשרים ושאר ירקות. לא כולם יכולים לאכול אחרי המסע הזה אבל אל דאגה, יש גם הקרנה של סרט, תיעודים שנאספו תוך כדי הטירונות. יש לי השגות על איך שהדברים נעשו אבל זה תמיד כך, תמיד תהיה ביקורת ומי שלא עשה אין לו זכות דיבור. יש כמה חברה שלקחו יוזמה ועשו, וזו ההזדמנות לומר להם תודה.
אני מנצל את אווירת הסיום מסלול ובטקס לא רשמי מעניק ליוני דרגות בכירות, אומנם אין לי דרגות צה"ליות אבל יש לי דרגות של מד"א והוא מסתובב אתם בגאווה.
מכאן אנחנו מתחלקים ל-2 קבוצות, המקורבים שחוזרים ללינה בבסיס ואנחנו שעולים על אוטובוס שמוביל אותנו למחנה צריפין, שם בצריפים הכי ישנים שראיתי מעודי אנחנו מתאכסנים. גם שם אנחנו מקבלים פקודה שלא לצאת מהאזור שהוקצה לנו, זה מתחם מיוחד שכנראה מתאכסנים בו קבוע חיילים דתיים. שלטים על צניעות וקדושה, ברכות המזון וקריאת שמע שעל המיטה. המון שחרור וצחוק. מתברר שלמ"כ שלנו קוראים אופק, הוא מספר לנו על עצמו. בהחלט אחלה גבר. למפקד של א2 קוראים זיו. והוא מודה שהיו כמה וכמה פעמים שהוא לא הצליח להתאפק מלצחוק במהלך הטירונות.
כשעלינו לאוטובוסים, יוני, יהודה ואני, הצלחנו לעקוץ 3 אבטיחים שלמים מהפריסה וכך על שש-בש, פיצוחים ואבטיחים, ישבנו לשיחות נפש אל תוך הלילה. המ"מ - מתן כהנה (לא זוכר מה שמו האמיתי) לימד אותנו איך באמצעות הסיכה של הכיפה הסרוגה שלו אפשר לפתוח אבטיח. הכיפה היא רק תירוץ.
יחד עם כל האהבה יש גם ויכוחים, יש בין הטירונים אחד שעובד במשרד האוצר. מאוד קשה למ"כים להתווכח אתו כי הוא שולט בנתונים. הוא מספר על כך שהפנסיה התקציבית עולה למדינה עשרות מיליארדים כל שנה. "קצין שפרש בגיל ארבעים וחמש מקבל פנסיה של תשע עשרה אלף שקל לחודש ואלוף יקבל יותר מארבעים אלף שקל".
"אבל אם לא יקבלו, לא יהיו לנו קצינים איכותיים", הוא נשאל ותשובתו בעניין ברורה. "דבר ראשון אל תדאגו, הרמטכ"ל מקבל משכורת של בערך מאה אלף שקל ברוטו לחודש. אני חושב שזה מוצדק ושכל החיילים צריכים לקבל משכורת מכובדת שיהיה להם אינטרס לבוא ולהישאר, כיום השכר החודשי הממוצע בקרב משרתי קבע בצה"ל היא באזור עשרים ושתיים אלף לחודש. אבל הפנסיה הזו אין בה היגיון. צריך לעשות צבא מקצועי ולשלם טוב לכולם. זה יצא גם זול יותר וגם פחות שנאה ומחלוקות". לדבריו, גם אם יש פתרון שבו כל החרדים יתגייסו, הרי שבעלי האינטרסים דואגים למסמס אותו בשביל להסיט את האש מהשאלה 'לאיפה הולך הכסף?'. ויכוחים, ויכוחים, ויכוחים.
כשהמ"כ מראה לו בגוגל שחגיגת הפנסיה התקציבית עומדת להסתיים, הוא עונה לו שיעשה חיפוש על 'פנסיית הגישור' שגם מקבעת מצב לא תקין. "ועוד משהו קטן", הוא אומר בפאתוס, "אתם כל כך נלחמים נגד הדרת נשים. אז למה שכר הנשים בצבא נמוך ב-25% משכרם של הגברים? תשוו את השכר ואני שולח את אשתי להתגייס. העיקר שאת תשלומי המשפחה שהבטיחו לחלק מהחיילים, סכום זעום, אף אחד לא קיבל".
ממשיכים בדיבורים אל תוך הלילה. אומנם לא סיימנו רשמית בצה"ל, אבל כבר מתחילים לספר חוויות מהטירונות. "זוכרים איך בשטח היינו שוברים את החטיף רינגים עם הכת של ה-m16 עד שהכל היו פירורים כמו פירורי לחם, אז היינו יורים כמה יריות באוויר עד שהמדפסים של הרובה היו חמים ומטגנים עליהם חזה עוף עם הפירורי רינגים. זה היה מעדן מטורף. אוףףףף איזה תקופה זאת הייתה", צחק בני.
"זוכרים איך היינו תקועים בשטח בסיני ואשר שבר את הראש איפה יש כוורת בקרבת מקום ולא היה, דבר שכמעט הרג אותו, אז הוא הכריז בקשר שהוא תקוע על צוק, ובא מסוק חילוץ שהטיס אותו לאיכילוב, תוך כדי שהוא עושה את עצמו מעולף. כשנחת הוא 'התעורר' קנה מהמכונה מגנום, ליקק עד השפיץ של הגביע ואמר לרופא שהוא מרגיש יותר טוב וחזר אלינו לשטח?! זוכרים?".
בשלב מסוים הם הלכו ואנחנו המשכנו להרעיש. הגיע אחד החיילים מהבסיס וביקש לקרוא למפקד. יוני יצא אליו בביטחון: "איך אפשר לעזור?".
הוא התבונן פעם ופעמיים על הדרגות של יוני ולא ידע לקטלג עד כמה והאם יוני באמת המפקד. "הקשב המפקד", שאל, "האם אפשר להפסיק להרעיש?".
"תן לי כמה דקות אטפל בנושא".
הוא הלך ולא חזר.
השכמה ב-7:00 בבוקר. תפילת ראש חודש. עייפים אך מאושרים. אנחנו שרים בהתרוממות רוח. ברכת כהנים ושירת הלל ברוב עם. מי שלא יצא מהמיטה נאלץ לסבול מרעש המואזין שיוני שם ברמקולים. מי שקם בזמן הצליח להיכנס לחדר האוכל המקומי שם היה אוכל בהכשר הבד"צ לטובת המקומיים, רק שהטבח לא הבין מאיפה כולנו נפלנו עליו ועד שהוא הבין שאנחנו אורחים כבר נעלמנו.
הריצו אותנו לשער שם, כמובן נאלצנו לחכות שעתיים עד שהגיעו האוטובוסים. "לא יכלתם להעיר אותנו ב-9?", שאלתי את המפקד, "בשביל מה לקום ב-7? בשביל לחכות לאוטובוסים?". הוא השיב שככה זה עובד בצבא - "Hurry up and wait - רוץ מהר מהר ותמתין".
בדרך לבסיס עצרנו לסיור וסיפורי מורשת קרב בכפר עציון שם למדנו על גוש עציון והטבח בו נהרגו 242 חברים ולוחמים, ביניהם 21 נשים. דבר מעניין שיש במקום זו ישיבה לבנות דתיות 'ישיבת דרישה'. פעם ראשונה שאני רואה כזה דבר. בנות בשיעור גמרא עם מראי מקומות ושיחות מוסר.
חזרנו חזרה לבסיס שם נדרשנו לצחצח את כל מה שאפשר לצחצח. הודיעו שמתחילים להחזיר מדי ב' ושחייבים להחזיר הכל הכל חוץ מנעליים. אני כמו ילד טוב החזרתי אבל יוני הצליח להתקמבן ובסוף היום היו לו את כל המדים כמזכרת. "לא לקחתי כלום", הוא הסביר לי, "רק שכחתי להחזיר".
עוד לפני הטקס הרשמי עברנו חזרות גנרליות - איך עומדים, איך פוסעים, איך מצדיעים, איך זה עמוד דום ואיך זה עמוד נוח. זה לא היה פשוט לעמוד בנוח כי לידי עמדו יוני, יהודה, משה, אשר ועוד כמה ליצנים והייתה אווירה עליזה במיוחד. רק המורעל הקרבי ביקש מאתנו שנכבד כי כל המשפחה שלו מגיעה לראות ושזה לא מכבד אותנו. אמרנו לו שלא יגיד לנו מה מכבד אותנו ומה לא ושבעוד רגע נגיד לו שמכבד אותנו לעמוד על הראש אז שיסתום.
המשפחות מגיעות. אשתי מגיעה עם התינוק. אנחנו יושבים קצת לשוחח על "ספסל התירוצים". כן, יש ספסל כזה לזכרו של החייל שטו סטפו שכתב פנקס ובו כתב שלעולם אדם חייב להיות חזק יותר מהתירוצים שלו. אני מראה לה איפה עשיתי את החודש האחרון, את הכיתות והמטווחים, את רחבת המסדרים והשירותים השבורים.
הטקס מתחיל, הטקס מתרחש. יהיו כאלו שיגידו שמרגש. בסופו הכומתות נזרקות לשמים והמשפחות מריעות. יש גם מצטיינים שמקבלים אות הצטיינות ומכל כיתה את אלו שמקבלים את הכומתה האישית של המפקד. אחד המצטיינים הוא דווקא אחד שבא איתי כל יום ממודיעין עילית, חרדי לא צעיר שרואה בשירות שלו כשליחות. ושוב תמונות, ושוב שירה, ושוב נפרדים בחיבוקים. מחזירים את המדים, מחזירים את החוגר. תם ולא נשלם.
בדרך הביתה קיבלתי הודעה בטלפון, מכיוון שנהגתי ביקשתי מאשתי לקרוא מה כתוב. היא קראה שמבקשים שאחתום על עצומה. "עצומה על מה?", שאלתי, "שאתה משרת מילואים בגאווה ולא תסרב פקודה".
"תעזבי אותי משטויות", אמרתי לה, "אם יצטרכו אותי אני הולך, לא מאמין שיש חייל אחד או מתנדב אחד שלא יצא להציל חיים ברגע שיצטרכו אותו. הכל סתם רעש וצלצולים".
"רגע רגע, אבל אתה לא מתחיל ללכת לי למלחמות. אתה גם ככה בקושי בבית. על איזו מלחמה אתה מדבר?!", היא נבהלה לרגע. ואני הרגעתי אותה שזו סתם ברברת, לא יהיו לנו עוד מלחמות במדינה הזו ואם תהיה מלחמה מי ירצה אותנו בכלל.
• • •
מילות סיכום (נכתב לפני 3 חודשים מ.א.)
המון המון תגובות על יומנו של הטוראי החרדי מנדי אושר. המון מתוכן שליליות. בין אלו ששירתו איתי יש כאלו שזועמים ממש על איך ששיקפתי את המציאות. אני מבין את הביקורת. כל אחד רואה את הדברים מנקודת מבטו, כל אחד חווה את הדברים אחרת.
וכאן אני רוצה להדגיש. בימי הטירונות עצמם, לא יכולתי לכתוב. רק רשמתי לעצמי ראשי פרקים ובסופי השבוע כתבתי במין שטף תודעה. הטורים האלו שהינם טורי שיתוף, מספרים את הסיפור מנקודת מבטי. הם לא בעד או נגד. אף אחד לא שילם ולא שינה שום דבר ממה שנכתב. ולמרות שהופעלו לחצים מצד גופים כאלו ואחרים, קיבלתי חופש מוחלט לכתוב את כל אשר על ליבי.
אני רוצה להאמין שהצגת המציאות כפי שעשיתי תגרום לאנשים נוספים לחשוב על השירות הזה כחוויה אפשרית וחשובה. עבורם ועבור הילדים שלהם. וכן, בעקבות הטורים הם ידעו לתוך מה הם נכנסים. לטוב ולמוטב.
אני אישית שמח וגאה ממש שעשיתי את השירות הזה. כמוני רוב שאר הטירונים שעם חלקם הפכתי לחבר אמת, "שירתנו יחד". אבל חשוב לי שתדעו, מי שחושב שהוא יעשה את זה בשביל לקבל אי אלו הטבות, טעות בידו. כפי שסיכם זאת אחד החברים בקבוצה לאחר שיג ושיח על הדברים שהבטיחו במנהלת ולא קיימו: "אתם לא זכאים, לא לתעודת שחרור בכבוד, לא למענק שחרור, לא לתשמ"ש, לא להנחה בארנונה. אולי הצבא טיפש אבל הוא לא פראייר. ותכלס לא מגיע לנו כלום".
ושוב. מי יתן ולא נדע עוד מלחמות.
לכל פרקי הסדרה >>
יומנו של טוראי חרדי | פרק 1
הצגת כל התגובות