לא מזמן שח לי ידיד קרוב על כך, שהילד שלו מבקש ממנו דברים שהוא לא תכנן לתת לו. "אצלי המדיניות זה לא לתת אפילו אפשרות לחשוב שיש סיכוי שחשבתי להסכים למה שהוא ביקש", הוא אמר בסיפוק ובחיוך מנצח.
>> למגזין המלא - כנסו
אבל אז הוא אמר עוד משהו...
"תראה, זה לא אלי, זה מוטי. מוטי הוא ילד שהולך לפי הכללים ולא עושה בעיות, אז למה שאסכים לו אם ממילא הוא הולך לפי הכללים?! אם זה היה אלי, נו... זה כבר היה סיפור אחר, אני חייב לשמור אותו קרוב אליי".
אופסס...
זה לוקח אותי חודשיים אחורה.
נהוראי, (20) בחור שאוטוטו מתחיל שידוכים, התאונן בפניי כבר תקופה ארוכה על כך שהוריו עוקבים אחריו יותר מדי, ומתנהגים אליו כאל ילד. הוא טען שכשהוא בישיבה אמא שלו מתקשרת אליו ושואלת היכן הוא נמצא, ואם הוא לא בישיבה היא גוערת בו. כשהוא מגיע הבייתה הוא שומע הערות על תפקוד לקוי בזמן שהותו בבית.
ההורים הינם בעלי תשובה בעבר הרחוק ואינם מתגוררים בעיר חרדית. כל בני הבית נולדו אל תוך העולם החרדי. האמא אישה משכילה ואינטליגנטית, פרפקציוניסטית לחלוטין. האבא איש יקר ואיש תבונה שאין לו זמן וגם לא אוהב להיות מעורב בהתגוששויות, אבל יותר משדר תמיכה שקטה בנהוראי. הורים עם לב רחב וכוח נתינה יוצא דופן, שמעמדם הכלכלי הטוב הוא רק בשביל הילדים שלהם, שעבורם הם יתנו את כל חייהם.
בשיחת הטלפון עימה, עוד לא הספקתי להשחיל משפט והאמא היקרה הסבירה את עמדתה בנחרצות. על דבר אחד היא חזרה ואמרה: "אם אני לא יעיר לו, אז מי יעיר לו איך צריך להתנהג?!", או מילים כמו: "הוא יודע כמה אני אוהבת אותו, וכמה אני נותנת לו, וכל מה שיש לי זה בשבילו", והיא גם הוסיפה: "אני אמא דואגת ואוהבת, העתיד שלו מתחיל מכאן" וכו'...
יש להם שני בנים ושתי בנות: בת אחת נשואה ואחת רווקה, אחריהן יש אח שעזב את הדת ואינו שומר תורה ומצוות. בעקבות כך הוא עזב את הבית והלך לגור לבד, מרצונו. והקטן בבית זה מיודענו, נהוראי.
אז בדיוק לפני חודשיים נהוראי לא יכל יותר, הוא אמר לי שאחרי כל שיחת טלפון שלי עם אמא שלו זה מחזיק רק לחודש, ולבינתיים היא חוזרת לנהוג כבתחילה והוא מרגיש כמו ילד שאומרים לו 'פויה'. ואז הגיע שלב שהוא פיתח סוג של התנכרות לבית שלו, למקום שהכי אמור להגן עליו ולקבל אותו. וזהו זה, מבחינתו הוא מרגיש שלא מקבלים אותו שם בסבר פנים יפות, ולאחרונה יש הסלמה במערכת היחסים בינו לבין הוריו, ואחותו שמביע דעות ונחלקת ציונים על מעשיו ועל אורח חייו.
בהחלטה של רגע שהייתה מאוד נצרכת ועניינית, אמרתי לו שיקבע לי ערב ואני מגיע אליו הבייתה. "נשב יחד עם ההורים, ונדבר על הכל. המצב הזה לא צריך להיות. ועוד דבר: חשוב מאוד שבפגישה הזאת תהיה נוכחת גם אחותך", ביקשתי בנימוס.
אחותו, בחורה חכמה ואינטליגנטית ובמעמד פופולרי מאוד, וההורים מאוד מתחשבים בדעתה. היא נישאה לא מזמן עם בחור ישיבה מוצלח, ומאז הנישואין היה יותר קל לה להביע דעה איך צריך לנהוג בחור ישיבה, בפרט שתמיד הייתה משווה אותו לבעלה בהתנהגויות מסוימות, עוד סוג של מטרד, וערעור מעמדו של נהוראי בביתו שלו.
זה היה בליל שישי אחד, ראיתי את עצמי יושב אחר כבוד בבית של נהוראי עם הוריו ואחותו. ריחות הסלטים המושקעים הגיעו עד אליי, הם הזכירו לי את הריחות מבית אמי שתחי', והיו רקע מדהים לשיחה. והאמא היקרה שלו התנתקה מהכל, וישבה יחד עם בעלה היקר, לנסות למצוא פתרון למצוקת הבן.
בכדי שהשיחה תהא כנה בין כולם, נהוראי לא נכח בפגישה.
כבר בתחילת השיחה האמא פתחה בדברים מרגשים במיוחד. היא דיברה על ההשקעה ועל הלב שלה ושל בעלה עבור נהוראי, על המקום בבית שלו: חדר לבד, עם כל מה שבחור ישיבה לא חולם לקבל. ועם אפשרויות פיננסיות שהם נותנים לו באופן מבוקר, אבל עדיין מעל הנורמה של בחורים לגילו.
לעומת זאת, לטענתה, הבן היקר שלה לא מספק את הסחורה: לתפילות הוא לא קם כשהוא בבית, בסעודות שבת הוא לא שר ולא משתף פעולה, הוא קם באמצע הסעודה ושוקע בספה עם עיתון ותופס צד כנגד כולם בדיונים שמתפתחים. מגיע הביתה יותר מדי מהישיבה, ולא מתנהל ומתנהג כמו בחור ישיבה שצריך ללמוד. לאחרונה רואים אצלו התפרצויות זעם וחוסר כבוד לסביבה המשפחתית הקרובה מדרגה ראשונה.
האמא צדקה בכל מילה, באמת כל מה שמנתה בדבריה - טעון שיפור.
השאלה היא למה?
לאחר שהבעתי את התרגשותי מכוח הנתינה הגדול ומהאכפתיות שלהם כהורים לסביבה מפנקת ומבוססת כלכלית עבור בנם, התעכבנו יחד על הארות והערות הביניים הנשלחים אליו 'באופן זמני, קבוע'. ההורים באמת הסכימו שיש המון הערות, והאחות לא ויתרה וחשפה כל מידע וכל זיכרון שעלה לה בראש והסכימה גם היא: נהוראי מקבל כאן בבית הערות בלי סוף. ואכן כולם החליטו פה אחד: הבחור הזה מקבל יחס לא הוגן לגילו, אבל יחד עם זאת: "הכל מכוונה טובה ומרצון להכין אותו להמשך חייו", חתמה האמא את הנושא.
אנחנו חייבים לשנות כיוון, חייבים להחזיר לו את הביטחון, חייבים לקבל אותו בדיוק איך שהוא. ואני אסביר:
"הבן שלכם נמצא ברגעיו האחרונים מבחינה נפשית, הוא עובר ניסיונות שאינכם מעלים בדעתכם בכלל. אתם מבחינתכם כהורים רוצים תמונה יפה של בחור שמגיע הביתה ומספק סחורה של נחת, אינכם אפילו חושבים לרגע מה עבר עליו שם בישיבה מבחינה לימודית, חברתית, עד שהגיע לכאן. ניסיונות חוזרים ונשנים ביראת שמים ועוד דברים שלא תעלו בדעתכם. למה הוא מגיע הביתה המון אתם שואלים? שאלה טובה, והתשובה היא: הוא מגיע לפינה שלו, למקום שצריך לקבל אותו עם כל החסרונות והג'וקים שלו, ועד שהוא מגיע אליכם וממתין להתקבל לזרועותיכם הפתוחות, הוא שומע כמה הוא באמת לא שווה, וכמה הוא מאכזב אתכם.
"לא פלא שהוא קם משולחן השבת ושוקע בספה או בורח למקום אחר, כי הוא בורח למקום בטוח, למקום הכי פחות מאיים. שכחתם לרגע שהוא בן הזקונים שלכם, הדמות שהעסיקה אתכם עד עתה, ואז נכנס הגיס שאתם כל כך אוהבים וכל כך מאמינים בו. וגם: שהוא הבעל של הגברת הראשונה כאן בבית. ונהוראי הבחור ישיבה, המתמודד, הנופל וקם, נדחק מעמדו אחורנית מבלי שתרגישו.
"הוא לא צריך את החדר המאובזר ואת הפינוקים הללו, בזמן שהוא חייב להוכיח את עצמו בכל פעם מחדש על בסיס קבוע. אוטוטו הוא מתחיל שידוכים, ולפי המצב כרגע זה לא שייך מבחינה נפשית ורגשית שזה יקרה וההשלכות הן הרות גורל להמשך חייו. רמת הביטחון העצמי שלו בצניחה ממשית, וחלילה שאנו נהיה שותפים לדעיכה המסתמנת אצלו.
"אסור שיהא מצב כזה, שהבן שהולך לפי הכללים ואכפת לו עדיין להתמודד עם הקשיים של בחור ישיבה, יהיה נבחן כאן בבית על כל מעשה שלו ויקבל יחס שונה מהאח שמספק ביקורים פעם ב... ועדיין אתם משלימים עם רצונותיו ומטפחים אותו. ואמת נכון הדבר שצריך להרוויח אותו, ועד שהוא כבר מופיע כאן צריך לקבל אותו איך שהוא, אבל למה נראה לכם שאת הבחור ישיבה שלכם, נהוראי, צריך להפסיד?! אסור לנו לפספס אותו, הורים!".
•
הפגישה הסתיימה בקונצנזוס רחב, ואחרי שמיעת כל הצדדים התגבשה דעה ברורה והוחלט:
לא משנה מה קורה, אנחנו מהיום והלאה רק מחבקים אותו, מקבלים אותו איך שהוא ללא דרישות וללא תנאים, וללא הערות והארות, ובעיקר מקפידים להרוויח אותו לא פחות מאחיו החילוני ובמידה מסוימת אפילו יותר... עוד הוחלט: כל הערה שיש לכם עליו תגידו לי ואני יגיד לו, לכם נשאר לחבק ולאהוב בלבד.
זה היה קשה מאוד לאמא הנפלאה והפרפקציוניסטית שלו להשתנות, אבל בתמיכת בעלה הכנה ואציל הנפש, ובחתימת האחות האמיתית והדומיננטית, השינוי נכנס לתוקף עד עתה.
לבחור אמרתי את תורף הדברים שיצאו מהפגישה, ולא שכחתי להזכיר לו ששינוי חייב להיות גם אצלו. במערכת יחסים יש ב' צדדים, ולא ניתן לבקש שינויים רק מצד אחד. הוסבר לו שהוא צריך להיות רגיש לבני הבית, ולדעת שיש משהו שמצופה ממנו כבן תורה, ושיש לו תפקיד רוחני בבית שאסור שמישהו אחר ייקח מלבדו. אבל אני אמרתי, אני ולא הם.
• • •
מתבקש היה לסיים את הסיפור עם המילים הבאות:
"השינוי לא איחר לבוא, ונהוראי הפך להיות שוב חלק אינטגרלי מהמשפחה המדהימה הזו, הביטחון העצמי חזר, המוטיבציה בשיאה והקשר בינו לבין ההורים התהדק והכל חזר למקום בטוח ואוטוטו הוא מתחתן...".
אבל מה אפשר לעשות שזה לא קרה עדיין, מה אפשר לעשות שייקח זמן לשפר את מערכת האמון שנפגמה?! מה שכן קרה בינתיים זו קירבה מסוימת ברמת הקשר מצידו של נהוראי, שנוצרה באופן אוטומטי כשמפסיקים להעיר לו ולבחון אותו בכל רגע נתון. זה מעודד וזה נפלא, כי זוהי תחילתו של תהליך שנותן כוח לסובבים אותו להמשיך הלאה לקבל אותו כמו שהוא, ללא תנאים.
הצגת כל התגובות