בלעדי מחדר הגראי"ל שטינמן: "המצב ביתד נאמן צריך תיקון"

הישיבה ההיסטורית (באדיבות קו עיתונות)

תמונה אחת שווה אלף מילים, מיילים, מסמכים וטיעונים משפטיים. את התמונה הזאת, המתפרסמת כאן לראשונה, אפשר להכתיר כבר מעכשיו כתמונת השנה:

במרכז החדר הצנוע, המתהדר בפשטותו, ברחוב חזו"א 5 בבני ברק, יושב מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן. זוהי שעת צהריים, ביום חמישי שעבר. מסביב לשולחנו של מרן ראש הישיבה פזורים מובילי המהלך הדרמטי ביתד נאמן. רגע לפני שהדרמה יוצאת מן הכוח אל הפועל פוקח ראש הישיבה עין על כל סעיף וסעיף, על כל תג ותג. הוא ולא מלאך, הוא ולא שליח.

ייאמר מראש: כתיבה על קולגות היא תענוג מפוקפק, אבל במקרה הזה, כשמדובר בסוגיה שהאיש אשר על העדה מוצא לנכון להתערב בה אישית, במשך תקופה ארוכה ובבחינת כל פרט והתפתחות, אי אתה יכול להתעלם, וכמאמרו של רבי עקיבא לבן עזאי: "תורה היא וללמוד אני צריך".

כאן נולד המהפך. כינוס ההנהלה החדשה בבית הגראי"ל שטיינמן ביום חמישי שעבר

הפנייה הראשונה של מרן ראש הישיבה, הייתה כבר למעלה מחצי שנה. זו הייתה בקשה ישירה ופשוטה שנגעה להוספת שלושה חברים לוועדת הרבנים. כשהמהלך מוסמס, מחל מרן ראש הישיבה על כבודו וזימן אליו אישית את חברי ועדת הרבנים. הבקשה לצירוף חברים חדשים הושמעה אישית באוזניהם, אך נותרה בין כותלי הבית ברחוב חזו"א. במערכת העיתון ברחוב ז'בוטינסקי, הבקשה לא נקלטה ודמתה להודעה על ביטול מנוי, שהמערכת מסרבת לקלוט.

אפשר להאריך ולתאר את העלילות וההתפתלויות. הכל ממוסמך, בכתב ידו של מרן ראש הישיבה. אין מקום לדמיון. את העובדות לא ניתן לסלף. בסופו של תהליך, אחרי אינספור הפצרות, נקלט ה'מבקר' החדש-ישן, הרב עזריאל מונק, במערכת העיתון, אך כשהלה ניסה, בשמו של ראש הישיבה, להתערב בתוכן, הוא גילה שהוא אולי מבקר במערכת, אך הבקרה על התוכן, ממנו והלאה.

א-גרויסע גליק

מה שנולד מכל זה, אחרי התלבטות קשה ומייסרת, הוא מהלך הזהה במאפייניו לתהליך ההשתלטות על החינוך העצמאי. החשאיות היא אותה חשאיות, גם הנפשות הפועלות, כמו איברים של גוף אחד: המוח של מוטלה קרליץ, הכיס העמוק של שימע'ן גליק. אותן חוות דעת משפטיות סבוכות – כשהפעם עו"ד יוסף גרוס נותן את הגושפנקא המשפטית, ולצידו עו"ד הרמן. "בשביל מה צריך שני עורכי-דין?", שאל ראש הישיבה שהיה מעורב בכל פרט. מסתבר שצריך. וגם זה, לא בטוח שהספיק.

"לעולם אל תשאל גנרל זקן איך לנהל מלחמה", אמר מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל לאריה דרעי, כשהעז לתהות על התנהלותו. גם אם יש שאלות, הרי שהנהגתו האישית של מרן ראש הישיבה, היא היא התשובה

אלמנט ההפתעה שיחק תפקיד מרכזי. החבורה הסודית התכנסה למרתון של לילות לבנים בדירת מסתור ברחוב הירדן, ברגע האמת, יום חמישי שעבר, עברו שותפי הסוד לאתר אחר, הנחשב לפופולארי מסוגו בקרב מנהלי משאים-ומתנים פוליטיים. כותלי המקום כבר ראו הכל, אך דומה שהפעם, גם הם הופתעו.

בשעה 11:00 בבוקר יצאו הזימונים. מקצת מחברי ההנהלה הישנה היו שותפי סוד. אחרים למדו על המהלך ברגע האמת. הרב נתן זוכובסקי קיבל מכתב זימון אישי לידיו, בכתב ידו של ראש הישיבה כשלחתימה מתווסף מרן הגר"ח קנייבסקי. גם המכתב הזה, מתפרסם כאן לראשונה:

"לכ' הגאון ר' משה אהרן ברוורמן והגאון ר' נתן זוכובסקי שליט"א, היות והמצב בעיתון יתד נאמן צריך תיקון על כן אבקש להרכיב הנהלה חדשה לחברת העיתון כפי מה שדובר על פה ולחתום על המסמכים שהוכנו על ידי העורך דין, ומגלגלין זכות ע"י זכאי. אהרון לייב שטיינמן. ג"א מצטרף, חיים קנייבסקי". כאמון על ועשית ככל אשר יורוך, חבש ר' נתן את כובעו והגיע לרחוב חזו"א 5.

בלעדי: מכתבם של הגראי"ל שטיינמן והגר"ח קנייבסקי: "המצב ביתד צריך תיקון"

מה שנותר לנו זה להסיר את הכובע. זוהי עת צרה ליעקב ורק השבוע הגיע לבית ראש הישיבה, יו"ר ש"ס אלי ישי, בשליחותו של מרן הגר"ע יוסף, כדי לתאם עמדות עם מרן הגראי"ל שטיינמן בסוגיית הגיוס. בעיצומם של ימים נוראים כגון אלו, מוצא ראש הישיבה את הזמן והעוז לעשות סדר בבית פנימה, להתגייס אישית ולנהל את המערכה מביתו.

"לעולם אל תשאל גנרל זקן איך לנהל מלחמה", אמר מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל לאריה דרעי, כשהעז לתהות על התנהלותו. גם אם יש למאן דהו שאלות, הרי שהנהגתו האישית של מרן ראש הישיבה, מתחילה ועד סוף, מראשית ועד אחרית, היא היא התשובה.

שילוח הקן

"תהיה פה מלחמה", אמרו אנשי מועצת יש"ע – שזמזמו במסדרונות הכנסת כמו נחיל דבורים - לח"כ מוישה גפני.

"פרשת גבעת האולפנה תיראה כמו טיול לעומת מה שיהיה פה בחוק טל", השיב יו"ר ועדת הכספים והמשיך בדרכו, התמיד בהתלבטותו.

טוב לקחת פסק זמן ולהתלבט בדילמות של אחרים. בעוד שלש"סניקים - שהאלקטורט הימני בעוכריהם - לא נותרה ברירה אלא לשבור ימינה ולהתייצב לצד המתנחלים, החברים בדגל התורה זכאים ליהנות מכל רגע של התלבטות כנה. הצעת חוק ההסדרה שנועדה לעקוף את הוראת הבג"ץ ולהותיר את גבעת האולפנה על תילה, אפשרה לגפני ולחבריו, לפסוח על שתי הסעיפים, כמו בימים הטובים.

ביבי ישב על האוזן האחת: "אל תמהר להחליט", הוא ביקש השבוע מגפני, בשיחת טלפון יזומה מלשכת ראש הממשלה. כדי למשוך את השיחה וליצור דינמיקה של שותפות סוד, דאג ביבי, כמו שרק הוא יודע, להתייעץ עם מוישה, כאילו היה חברו הטוב מהסיירת ולשתף אותו בדילמות הפנים-ליכודיות: "איך מכפיפים את הסוררים? כיצד מתמודדים עם מורדים?". המונחים הם אותם מונחים, רק זהות האישים המעורבים שונה. כל מגזר והנייעס שלו. כל מערכת והצרות שלה.

"לך אין אינטרס, אתה רואה את זה מבחוץ. משה, חשוב לי לדעת מה דעתך, מהי הערכתך", אמר נתניהו לגפני. אז זהו. שלגפני יש אינטרס. הוא אינו צופה בהצגה, אלא שחקן – גם אם לא ראשי. "הדילמה שלנו כיצד להצביע, היא לא סתם התלבטות", הוא הסביר השבוע, "מצד אחד, דרכה של דגל התורה, כפי שהורה לנו מרן הרב שך, הייתה תמיד נגד התגרות באומות, וחשוב לנו שזה ייראה ציבורית, גם כלפי הציבור שלנו – שמשום מה חותך ימינה, מקצין בלי סיבה".

כדי ליצור דינמיקה של שותפות סוד, דאג ביבי להתייעץ עם מוישה בדילמות הפנים-ליכודיות: "איך מכפיפים את הסוררים? כיצד מתמודדים עם מורדים?". המונחים הם אותם מונחים, רק זהות האישים שונה. כל מגזר והנייעס שלו

הצד השני, הרבה יותר פרקטי. "האינטרס העליון שלנו הוא להוכיח שפסיקת בג"ץ היא לא המילה האחרונה. שגם אחרי שבג"ץ אומר את דברו, הכנסת יכולה להחליט אחרת", אומר גפני על חוק ההסדרה ומכוון לחוק טל.

ויש גם תקווה, נאיבית משהו: מי שמוביל את התמיכה בחוק ההסדרה הוא לא אחר מאשר ח"כ זאב אלקין, יו"ר הקואליציה והגורם הפרגמטי היחיד שמעורב עד צוואר בדיוני ועדת קש"ב. אם יש קרן אור של תקווה באפלה הגדולה של ועדת פלסנר, זוהי מעורבותו של אלקין – שמשמיע עמדות פרגמטיות ומתנגד, אסטרטגית וטקטית, לכפיית מכסות שיצמצמו את מספר הלומדים בישיבות.

"על ביבי אי אפשר לסמוך", אמרו השבוע בסביבתו של גפני, "אבל לאלקין יש מילה. שווה לנו לבוא לקראת אלקין בציפור הנפש שלו - חוק ההסדרה, כדי לקבל תמיכה הדדית בציפור הנפש שלנו, בסוגיית הגיוס".

רק שבסוף יבוא ביבי ויעשה לכל ציפורי הנפש - שלנו ושל אלקין ביחד - שילוח הקן. את הד.נ.א. של האיש אי אפשר לשנות. היום הוא בוגד במתנחלים. מחר – בחרדים.

חדל פטפטת

"איך את מבטיחה שבחריש לא יישנו על עצמם המראות אותם ראינו בבית שמש? מה חשבתם, שתושבי חריש פשוט יתנדפו משם?", את השאלה הבוטה הזאת, הפנה השבוע השופט מלצר לנציגת משרד הפנים, בעיצומו של דיון סוער שנערך בבג"ץ. שוב בג"ץ, שוב חרדים, שוב אותן עמדות עוינות, ידועות מראש.

טרפוד הקדמת הבחירות והארכת חיי הממשלה, עם צינור טובוס תוך קני, בדמותה של קדימה, שהוחדר לקנה הנשימה של נתניהו, יוצרים לשרי הפנים והשיכון, מעין מקצה שיפורים, לסיום הליכי התכנון והשיווק בחריש.

על העיר הזאת, במקום-לא-מקום, עם אלפי יחידות הדיור המיועדות לה, יקומו ויפלו הש"סניקים. אם עד לתום הקדנציה ייקבעו עובדות בשטח ומכרזי השיווק ייצאו, הם יוכלו לסמן וי גדול. על האופציה האחרת, חבל להכביר במילים מדכאות.

השבוע נדמה היה כי נעשה צעד גדול בכיוון הנכון. בצהרי יום שלישי אמורה הייתה להתקיים מסיבת עיתונאים משותפת לשרי הפנים והשיכון, שבמהלכה, שר הפנים התכוון לחתום על תוכנית המתאר של העיר. זה לא קרה לבסוף, עקב מה שניתן לכנות בעדינות כ'פערים בלו"ז' של לשכות שרי השיכון והפנים. אבל אם או בלי מסיבת עיתונאים משותפת וכתיבה עיתונאית מחמיאה, חתימה טובה תהיה לבסוף (בשעת קריאת השורות, ייתכן והתוכנית כבר נחתמה).

מתייעץ למראית עין. ראש הממשלה נתניהו ושותף חרדי (צילום: אבי אוחיון לע"מ)

רק ששוב, דווקא כשנדמה שהדברים נעים בכיוון הנכון, בא בג"ץ ותופס צד. הדיון שנערך השבוע, עסק בעתירה שהגישו לבג"ץ תושבים המתגוררים כיום בחריש (דלפונים אחד-אחד, ואל נא תשאלו לשאלת המימון), וזאת בעקבות החלטת ועדת הפנים של הכנסת לקבל את בקשת שר הפנים ולהאריך את כהונתו של ניסים דהאן, כראש מועצת חריש קציר, בפעם השלישית ברציפות. לנציגי משרד הפנים שנכחו בדיון, נראה היה שהשופטים, ולא עורכי הדין, הם המייצגים האמיתיים של העותרים.

שיפוט ביתי

השופטים התעלמו מכך שמהרעיון הגרנדיוזי של חריש כעיר חילונית, נותר רק אוסף של חמולת קראג'ה מרמלה ועוד מספר זעום של משפחות שקובצו מארבע כנפות הארץ. הם לא התייחסו לכך שאת ההחלטה על ייעוד חריש כעיר לחרדים הוביל שר השיכון לשעבר, מאיר שטרית, שאינו חשוד באהדת חרדים יתירה. הוא עשה זאת משיקול קר, כשנוכח לדעת כי ללא הבאת אלפי חרדים ללב המשולש הערבי, לא תהיה לעיר תקומה. אבל את הבג"צניקים זה לא ממש מעניין. "תן להם חרדים והם יזללו לתיאבון", כפי שהתבטא השבוע שר בממשלת ישראל.

מעבר להתבטאויות החד-צדדיות שהקפיצו את נציגי משרד הפנים, הייתה גם הצעת פשרה הנוגעת להארכת הכהונה של ראש המועצה. השופטים הציעו כי בעניין חריש, תאריך הבחירות ייקבע סופית במועד שנקבע בוועדת הפנים – אוקטובר 2013, כאשר עד אז יצורפו שני נציגים מטעם תושבי חריש למועצה המקומית בראשות דהאן, בעוד היישוב קציר יעבור למועצה אזורית מנשה.

העותרים סירבו להצעת הפשרה ומה שנותר כעת, זה להמתין ולראות כיצד תיראה הפסיקה. אם בג"ץ יחליט על עריכת בחירות בטווח הנראה לעין, הרי שההרכב הנוכחי של תושבי היישוב יקבע כיצד תיראה המועצה, ומאותו רגע והלאה אפשר יהיה לומר שלום ולא להתראות לחלום הקמת עיר העתיד החרדית בחריש. לך תעלה טרקטורים על קרקע המריבה, כשמועצה לעומתית תוקעת לך ללא הרף מקלות בגלגלים.

בגלות כמו בגלות. בסוף, אחרי כל הקיטורים, הרינונים והבכיינות על מר גורלנו בעומדנו בפני הבג"ץ, מה שנותר לנו זה לשאת את העיניים לאותם שופטי בג"ץ, בתקווה שישמרו את הרכב המועצה הנוכחי לפחות לעוד שנה פלוס.

עד שזה יקרה, כדאי שגם בצד שלנו יאמצו הנציגים אי אלו נימוסים והליכות, ויידעו מה לומר, ובעיקר מה לא. הדברים מכוונים למה שהתרחש בין דיון לדיון, כשהשופט מלצר הציג את הצעת הפשרה והצדדים יצאו להתייעצות. לאה פרי, מהנדסת המועצה במנשה, ביחד עם עו"ד ברק כהן, תושב תלמי אלעזר, ניגשו לניסים דהאן והתגרו קלות: " אז מה ניסים?", הם אמרו, "יצרפו לך עוד שני נציגים חילוניים למועצה?".

דהאן שלף, בלי לחשוב פעמיים: "מה איכפת לי? אחד אני קונה בכסף ואת השני אני קונה באיזו משרה במועצה". זה הספיק לחברים הלוחמים מחריש כדי לעשות מהמשפט מטעמים. ועל כך ראוי שייאמר לנציגינו הנאמנים: חכמולוגים, היזהרו בדבריכם.

צהרון על הנייר

הצהרון הזה, הוא צוהר לבירוקרטיה הישראלית שמשחיתה כל חלקה טובה. הסיפור שהחל בדרמה תקשורתית, מסתיים בקול דממה דקה, במוות בעריסה. למי שהספיק לשכוח, היה זה שר החינוך, גדעון סער, שהלך נגד הזרם והחליט לתקצב צהרונים לכל ילדי הגן, ללא קשר למבחן כושר ההשתכרות של הוריהם.

הבשורה ההיא, באה כמים צוננים לנפש עייפה של רבבות אברכים ונשותיהם, המתרוצצים מדי יום בין הגנים כדי להוציא את הילדים בצהרי היום, בין אחת לאחת ושלושים ולא דקה אחת אחרי. הדיון בהחלטה שאמורה הייתה להישאר בין כותלי הגן, קפץ כיתה כשהטוראי של המדינה, נחום ברנע, המטיר דיו רותח ועופרת יצוקה על ראש שר החינוך שנכנע לחרדים.

הצהרות לחוד וצהרון לחוד. שר החינוך סער (צילום: יששכר רואיס)

גדעון סער – פעם עיתונאי תמיד עיתונאי - לא שכח את רזי המקצוע ובמאמר חריף, שהתפרסם גם כאן, ב'קו עיתונות', השפיל את ברנע בשפה לא מיניסטריאלית בעליל: "ברנע לא קרא את דו"ח טרכטנברג. ברנע לא קרא את החלטות הממשלה הרלוונטיות. ברנע לא שוחח עם גורם כלשהו (הח"מ, משרד החינוך, משרד האוצר, פרופ' טרכטנברג), שמכיר את הנושא ויכול היה לסייע בידו לפחות ללמוד את התשתית העובדתית הרלוונטית. מצד שני - הוא תקף את נתניהו, אותי ואת החרדים. בשביל זה לא צריך תעודת עיתונאי. מספיק להיות שרלטן".

הנציגים החרדיים ישבו ביציע ומחאו לסער כפיים, ולא רק בגלל שמלאכתנו נעשתה על ידי אחרים, ועוד איזה אחרים: הפוליטיקאי הכי מפולפל בסביבה. זוהי עצם ההחלטה, שחשובה לכל משפחה ומשפחה, לא פחות מקצבאות ילדים ושאר תופינים. מדובר כאן בהסדר שהופך את חיי ההורים החרדיים המטופלים בילדים, להרבה יותר קלים.

חלפו שבועות, ומתברר כי הצהרות לחוד וצהרונים לחוד. בפועל, ההנחיות שמתבשלות במשרד החינוך ומתפרסמות כאן לראשונה, רגע לפני שהן עומדות לצאת לעיני הציבור, לא יאפשרו למוסדות החרדיים להפעיל במסגרותיהן צהרונים לילדים.

וכל כך למה? ובכן, מתברר כי ההנחיות החדשות שאמורות להיכנס לתוקף כבר בשנת הלימודים הקרובה, יחייבו את מסגרות החינוך להפעיל את הצהרונים דרך מפעילים חיצוניים. וכאן יש הבדל מהותי בין חילונים לחרדים: ככל שמדובר בבתי ספר ממלכתיים הממומנים ישירות על-ידי משרד החינוך, אין בכך כל בעיה. המדינה ממילא תשלם את הכל: את הניקיון, החשמל, המים, הבלאי. את כל הארוחה, פלוס תוספות.

עבור המוסדות החרדיים, לעומת זאת, מדובר בגזירה שאי אפשר לעמוד בה. המדינה תממן את הצהרון, ללא העלויות הנלווית של חשמל, מים, ניקיון – ועוד איזה ניקיון, יומיומי, אחרי ארוחה דשנה של מאות ילדים. כל זה ייפול על כתפי מנהל המוסד החרדי שגם כך לא מפסיק להתלונן, מבוקר עד צהריים על מר גורלו. ומי מאיתנו, המכיר מנהל שיסכים לבלוע גם את הארוחה הנוספת הזאת, על חשבונו, שיקום.

המשמעות נוגעת לכל הורה שבנה על צהרון-חינם לילדיו בשנה הבאה. אם חברי-הכנסת החרדיים לא יצליחו להעביר את רוע ההנחיה, כדאי שההורים יתחילו להכין סנדביצ'ים במנות כפולות, גם לשנה הבאה.

מושחתים עם חסינות

רגעים בהם פושטים רשויות המדינה על המוסדות, כמו כונני זק"א על גופה, אינם רגעים מרנינים. גם מי שנוהג למתוח ביקורת מתונה על מנהלים שאינם מכירים את מקומם, ומתקומם, מפעם לפעם, למראה מנהלים הנוהגים בג'יפים מפוארים, ממש לא רוצה לראות כיצד הללו עוברים מהמושב הקדמי של הג'יפ למושב האחורי של הניידת.

ימים בהם מנהלי מוסדות, מרגילים את נחיריהם בריח הליזול בבית המאסר, במקום בריח ריפודי העור של רכבי היוקרה, אינם העת להתחשבן. לזה נגיע, אחרי שינוסו הצללים, אחרי שישוחררו העצורים. אז למה להזכיר דווקא עכשיו את הביקורת הארורה שמפילה את המנהלים ברשת? בשל שיחת טלפון, לא צפויה, מגורם בכיר במשרד החינוך, החושפת כי גם אם סרחת – עדיף שתהיה ערבי, ולא חרדי.

"אני נגד שחיתות", אמר הגורם הבכיר במשרד החינוך, לציטוט ולא לייחוס, "אבל לא יכול להימנע מכך שמחפשים רק את החרדים".

כבר קיבלתי מהאיש בעבר שיחות טלפון. לא כזאת. על מה אתה מדבר? שאלתי בעניין.

"על סיפור שמושתק במשך כמה חודשים במשרד החינוך", הוא אמר ופתח פה: "לפני כמה חודשים נשלחו מבקרים ממשרד רואי-חשבון מפורסם, הפועל מטעם משרד החינוך, לביקורת בבית-ספר בדואי בנגב (השם, הכתובת ומספר החשבון, שמורים במערכת), לתדהמתנו, מתוך כ-500 ילדים רשומים רק כ-100 שהו במוסד.

"הסיפור הזה נלחש מפה לאוזן בחלונות הגבוהים במשרד החינוך, אבל לא יצא לתקשורת כי לאף גורם במשרד החינוך אין את האומץ לעשות לבני מיעוטים ערבים, את מה שאנחנו נהנים לעשות לחרדים. למיטב ידיעתי, ואני יודע יותר ממעט, לא הופחת אפילו שקל אחד מתקציב המוסד הבדואי".

וידוי כזה לא שומעים בכל יום: "כשקראתי את הכותרות על מוסדות עם רשימות תלמידים פיקטיביים", מתוודה המקור הבכיר במשרד החינוך, "חיכיתי לראות, מתי מישהו אצלנו יתפוס אומץ ויחליט לבוא חשבון גם עם בני מיעוטים שאינם חרדים. הרי המושחתים במגזר החרדי, הם צדיקי הדור לעומת חבריהם במערכת החינוך הערבית. זה לא קרה עד עכשיו וכנראה גם לא יקרה, כי במשרד החינוך כמו בכל משרדי הממשלה, רוח המפקד היא, שהמרדף אחרי דיווחים שגויים, יזכה לכל הגיבוי, ובתנאי שמדובר בחרדים".

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'