1.
בית המשפט העליון פרסם שתי גרסאות לפסק הדין בעניין חוק טל. הראשונה ארוכה, בת 126 עמודים, והשנייה מקוצרת, בת 11 עמודים. אבל אל תטריחו את עצמכם. קראתי הכל, וארגנתי לכם גרסה מגה-מקוצרת. התקציר של התקציר.
בואו תקראו שתי פסקאות מכל פסק הדין הארוך והמייגע ופשוט תבינו את רוח הדברים. איך הגיעו שישה שופטים בישראל להחלטה שאפשר להגיד עליה המון דברים, מטוב עד רע, אבל דבר אחד ברור: היא לא תוסיף חיילים חרדים לצה"ל.
מה כן? עכשיו תוקם עוד ועדה, שתגיש המלצות שחלקן יתקבלו, ויחוקק חוק חדש, ושוב מישהו יערער עליו, ובינתיים האווירה הציבורית תתלהט, והקיטוב בין חרדים לחילוניים יחריף, ואלפי חרדים שהיו מתגייסים בשקט לצבא ולשירות האזרחי, כפי שאכן קרה, ברוך השם, בתקופה האחרונה, פשוט לא ירשו לעצמם, בשיא אווירת העליהום, לבגוד בציבור שממנו הם באים. האחיכם יצאו למלחמת-תרבות ואתם תעזבו את הישיבה?
אז איך בית המשפט הגיע למסקנה שאליה הגיע? הנה שתי טעימות, שתיהן מתוך דברי השופט רובינשטיין. קוראים אותן ומבינים את הסיפור כולו: "בבית הכנסת שבו אני מתפלל יום יום, בית כנסת מרכזי רב מניינים, באים בוקר וערב מקבצי נדבות לא מעטים, כמעט כולם - המילה 'כמעט' הוספה בעיקר מתוך זהירות וניקיון הדעת - מן הציבור החרדי. רבים מהם אנשים חסונים ובריאים, שיכלו לעבוד למחייתם ולפרנס את ביתם בכבוד, אך הם כלואים בסיטואציה בלתי אפשרית. ולא קם מי שיאמר שבגדי המלך ('מאן מלכי, רבנן') אינם תואמים כל אחד, ועלול הוא להגיע למצבו של מי שאין לו בגד ללבוש". סוף ציטוט. את תגובת הקבצנים הירושלמערים מהשטיבל בקטמון לא ניתן היה להשיג.
ציטוט שני מפסק הדין: "בחור בישיבת קול תורה בירושלים, ביקש מראש הישיבה הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (מגדולי פוסקי הדור האחרון) רשות לנסוע בזמן הלימודים לקברי צדיקים בצפון. ענה לו הרב: בשביל להתפלל על קברי צדיקים יש צורך לנסוע עד הגליל? כשאני מרגיש צורך להתפלל על קברי צדיקים אני הולך להר הרצל, לקברי החיילים שנפלו על קידוש השם (בשם הרב ישראל מאיר לאו; מתוך ספרו של הרב י"צ רימון, הלכה ממקורה - צבא (תש"ע); וכן אצל הרב יוסף אליהו, אורו של עולם (תשס"ג) עמ' 380)".
נכון, זה רק ציטוט חלקי מפסק הדין הארוך. אבל זה בדיוק העניין, האורך. השופטים, ובפרט הדתיים שבהם, מכבירים (לא מקובל לומר "חופרים" על שופטי עליון, אה?) ברעיונות תורניים, וורטים, מעשיות, פרפראות. הם לא מסתפקים רק בעניינים המשפטיים היבשים, אלא ממש מרביצים תורה ומוסר במשתמטים החרדים.
ואתה קורא את פסק הדין ולאט לאט בית המשפט הופך בעיניך מאקטיביסט שיפוטי כוחני ומאיים, לסתם פתטי. בא לך לומר לרובינשטיין: טוב, נו, שכנעת אותנו. אין, הרב אלישיב רק יקרא את השורה שהבאת מהציץ אליעזר חלק ז' סימן מ"ח (הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"א, וראה גם חלק ג' סימן ס') ופשוט יוציא הודעה: חבר'ה, טעינו, כולם לבקו"ם!
2.
אני לא מזלזל חלילה בהשקפת העולם הציונית-דתית או החרדית. אבל ממתי בית משפט מכריע בין השקפות עולם, ועוד תוך שימוש בוורטים וסיפורים? ואגב, כבודו, אם כבר מעשיות מהשטיבל, אז לבית הכנסת שבו אני מתפלל ברמת השרון, באים נערים חילוניים לא מעטים לחגוג בר מצווה בשבתות, חלקם הגדול משכילים ואינטליגנטים, אך אין להם שמץ של מושג בכל הנוגע ליהדות. כמעט כולם לא יודעים בכלל מאיזה צד לפתוח את הסידור.
והמילה "כמעט" הוספה בעיקר מתוך זהירות וניקיון הדעת. הגיע הזמן לשלוח את כל המשתמטים האלה, אלפי צעירים שאינם שותפים בנטל הרוחני בכל צורה שהיא, לא בלימוד תורה, לא בתפילות ואפילו לא בשמירת מצוות בסיסית, הישר לישיבת פוניבז'.
טוב, שלא תהיינה אי הבנות: הקטע האחרון הוא פרודיה. ברור שלעולם לא אכריח איש לנהוג בניגוד למצפונו ואמונתו ואעדיף פשרות ושינוי הדרגתי מתוך רצון טוב. בדיוק כמו שברור שלעולם לא אומר על עצמי את הביטוי "ניקיון דעת". זאת אומרת, אלא אם כן יום אחד אהיה שופט בעליון.
3.
אבל למה אני נטפל למעשיית הקבצנים? מה שבאמת מקומם זה השימוש בסיפור המרגש כל כך על ר' שלמה זלמן. הרי מדובר באדם שעמד במשך למעלה מארבעים שנה בראש ישיבת "קול תורה". הוא היה גדול-דור, מחשובי פוסקי ההלכה של המאה האחרונה, מנהיג שאלפים ביקשו את עצתו, אבל על מצבת קברו בהר המנוחות נכתב משפט אחד: "העמיד תלמידים הרבה בישיבת קול תורה".
והישיבה הזאת, מיותר לציין, לא היתה בדיוק סניף של הפנימייה הצבאית אור-עציון. אין דרך אחרת לומר את זה: ר' שלמה זלמן אויערבך העמיד דורות על גבי דורות של תלמידים חסונים ובריאים שהעדיפו להקדיש את חייהם ללימוד תורה ("מאן מלכי, רבנן").
לכן ברגע שסיימתי לקרוא את פסק הדין, בשעת לילה מאוחרת, שלחתי את המייל הבא לסופר הרב יוסף אליהו, כותב הספר "אורו של עולם" על מסכת חייו של ר' שלמה זלמן אויערבך, ועוד קודם לכן את "התורה משמחת" (שני ספרים שפשוט עושים לך חשק להיות אדם טוב יותר, לא משנה איזה סוג כיפה אתה חובש, אם בכלל):
"שבוע טוב הרב אליהו, אני כותב אליך בהמשך לציטוט שמביא השופט רובינשטיין מספרך הנפלא על הגרש"ז (ראה את פסק הדין המצורף בקובץ, עמוד 73). אני מניח שיש סיפור (או עשרים...) שמבטא את הערכתו של הרב, לצד הערכתו לקדושי הר הרצל, ללומדי התורה. אשמח לקבל הפניה לכזה. לילה טוב, ידידיה".
4.
לפנות בוקר הגיעה התשובה הבאה:
ידידיה שלום. הגעתי למחשב בשעה מאוחרת. בשעתו, פגשתי במר אליקים רובינשטיין בניחום אבלים, ולאור חלקו בשיחה מעניינית שנסבה אודות ר' שלמה-זלמן זצ"ל (בה נטלו חלק הסופר שמחה רז והד"ר נחום רקובר, וכן פרופ' זאב לב המנוח) שאלתיו אם נפגש עם ר' שלמה-זלמן. נענה היועץ המשפטי לממשלה דאז ואמר שהספר "התורה המשמחת" מונח ליד מיטתו, והוא קורא בו בכל לילה. כעת אני מבין שקרא גם את הספר השני, "אורו של עולם", וכיאה לאיש-ספר קרא גם את "האותיות הקטנות" שבעמוד האחרון.
ולגופה של שאלתך: ראשית, האם לא נראה לשנינו שיהיה מעט יותר מקורטוב של קטנוניות, בניסיון "לחפש" סיפור ש"יוכיח" שר' שלמה-זלמן העריך "גם" תורה?
ושנית, ואולי עמוק ואמיתי יותר: לעניות דעתי, יש להניח לציטוט שהביא. אין צורך להביא סיפור "מנגד", מפני שאישיותו של רש"ז לא היתה מלאה בניגודים, כי אם בשלמויות. הבאת סיפור או ציטוט נגדי עלולה בעצם להפחית מעט מההערכה של רש"ז לחיילי צה"ל [אף שהציטוט של השופט המלומד אכן העניק לאותו סיפור משקל-יתר, כשניתק אותו מכלל אישיותו של הרב - בייחוד על רקע הנושא הנדון בביהמ"ש]. אצל רש"ז - אין כל צורך בהפחתה זו. בתורתו של ר' שלמה-זלמן לא היו הערכים מצרים זה לזה, אלא מארחים זה את זה ברוחב-לב. האיש היה בלב-לבו של עולם התורה, כל מהותו וחייו תורה, ומתורת-אמת מיוחדת זו שהיתה בפיהו, יצאה ההערכה הגדולה לכל ערך אמיתי בחללה של היהדות, כולל חללי צה"ל, למרות שהרב ורוב תלמידיו ב"קול תורה" לא מימשו ערך זה בחייהם.
"לא רק מה שאני עושה הוא טוב" – כך גרסה משנת-חייו, ובעצם מונח היה בה שבמציאות הנוכחית, קשה שמחנה אחד ינכס לעצמו את כל הטוב האפשרי. כשם שמובן לכל, שמגויסים רבים יותר בבסיס הפירמידה הצה"לית, יביאו לכך שהרמטכ"ל שיצמח מתוכם יהיה מפקד מוצלח יותר - כך מובן גם שבזכות מספרם הרב של מי שתורתם-אומנותם, הגיעה לראש פירמידת התורה אישיות הרמונית כל-כך: אדם שמשרתי-עליון, שופטי-עליון, וגם השואפים לשלב בין השניים, מצטטים אותו מתוך תחושה אמיתית שהאיש ניגן את שירת היהדות, בדיוק לפי הלחן שלהם.
אם בכל זאת נחוץ לך סיפור כזה, סמס לי מחר, ואשלח לך מבחר.
יום טוב, יוסף אליהו.
(מתפרסם ב'בשבע')
הצגת כל התגובות