ומי ידאג לבת של השכן?

אבי בלום (בועז בן ארי, כיכר השבת)

אחרי שבוע וחצי של ´ברוגז´, במהלכו לא החליפו מילה, נפגשו שר השיכון אריאל אטיאס ויו"ר ועדת הכספים מוישה גפני, בירכתי המליאה. דקות ספורות לפני כן, הסבה צמרת ש"ס - אלי ישי, אריאל אטיאס ואיציק כהן - בלשכת שר האוצר. הש"סניקים הרגישו כל-כך בבית, עד שהושיבו את שטייניץ, בלשכתו, למסיבת עיתונאים מאולתרת.

בש"ס חגגו את החזרת ´מענקי המקום´ בפריפריה, לראשונה מאז 2003: החל מה-1 ביולי, יינתן מענק בסך שישים אלף שקלים לרוכשי דירה חדשה (פלוס סבסוד משמעותי של כארבעים אלף שקלים מעלות הפיתוח). עם האיפור הנכון, זה בהחלט נראה כמו חתיכת הישג.

בתום החגיגה הקצרה בלשכת שר האוצר, שעטה הדבוקה לחדר הסיעה והסתחבקה מול המצלמות, בה בשעה שבחדר הסמוך, ישבו חברי סיעת יהדות התורה בפנים חפויות ותקפו את ההסדר קשות. כשמסירים את המייק-אפ, הם הסבירו, מגלים שההצעה מצולקת מכל הכיוונים.

המריבה בין אטיאס לגפני, פרצה בערב יום העצמאות. שבוע לפני שהזיקוקים התפוצצו בשמי ישראל, הבינו בהנהלת הקואליציה שהש"סניקים מכינים להם ´יום נכבה´ משלהם.

האסימון נפל, אחרי שביבי הבין שאטיאס (אני סופר דירות) וליברמן (מילה זו מילה) סגרו דיל, שבמסגרתו תתמוך ש"ס בסדרת הצבעות בממשלה הנוגעות לאוכלוסייה הרוסית (הוסטלים לקשישים עולים שכבר אושרו, ורפורמות בשוק האנרגיה שעוד יאושרו), תמורת תמיכה מנגד, של ישראל ביתנו, בחוק המשכנתאות.

ביבי לא היה מודע לתרגיל. בהצבעות שנגעו לרווחת אוכלוסיית העולים בתום מושב החורף, הוא תמך וולונטרית. ערב פתיחת מושב הקיץ, הוא גילה שאת החשבון על התמיכה ברוסים, מגישים לו הספרדים. נתניהו התחיל להאמין שהש"סניקים, שיושבים לו כמו סורים על הגדר, מסוגלים לעבור את הגבול.

ככה לא בונים חומה

ביום ראשון שעבר, בעודו עומד על פיגומים ומנהל מו"מ מפרך מול האוצר, פתח שר השיכון את מוסף הכלכלה של העיתון השני בגודלו במדינה (הראשון, הוא ה´ביביתון´), והרגיש שיו"ר ועדת הכספים מנחית לו על הראש פטיש בנאים.

הוא קרא שם על הצעתו של גפני לרדת מחוק המשכנתאות, תמורת היפרדות מהצמדת מחירי הקרקע לתעריפי השמאי הממשלתי. אטיאס היה בטוח, שגפני מנסה לגנוב לו את ההצגה.

למעלה משבוע חלף. יום פתיחת המושב הגיע, ובלשכת שר האוצר, ההצגה כולה הייתה שייכת לש"סניקים. שטייניץ עוד ישלם על כך. סדרת פעולות התגמול של גפני כבר החלה: ועדת הכספים החליטה, במפתיע, להקפיא את העלאת המס על הדלק, ולמלא את החסר בסך כמיליארד שקלים, מהקפאת ההפחתה במס החברות – הבייבי של ביבי. זה מה שנקרא, אצבע בעין.

אבל את אטיאס לא מעניינות הצרות של שטייניץ. הוא עלה למליאה, פגש את גפני, וחש שהוא יכול לסגור חשבון. גפני, שתמיד מוכן, נענה לאתגר. כמו שני אנשים בוגרים שמניחים את המשקעים האישיים בצד, עסקה השיחה בנושאים ענייניים בלבד.

יו"ר ועדת הכספים טען כי ההסדר שהשיגה ש"ס רלוונטי לכ-4,000 יחידות דיור לחרדים בפריפריה, וגם זה רק לדירות חדשות, שייבנו מי יודע מתי – אולי בקדנציה הבאה. אטיאס התעקש שמדובר בהרבה יותר והסביר שההבנות החדשות תיצורנה חריש עמוק.

גפני העלה עוד שלל טענות קשות. לאטיאס היו תשובות לגמרי לא רעות (על פרטי התוכנית, הקושיות והתשובות, ראה בעמודי החדשות). אטיאס, לא הצליח להתאפק והפטיר לקינוח: "אני לא מתערב לליצמן בבריאות ולא לך בכספים. בבקשה, אל תתקעו לי מקלות בגלגלים".

אם תרצו, זה מה שצריך לעמוד לנגד עינינו - הבוחרים החרדיים. הרי הסבירו לנו, חזור והסבר, שבנושא אחד ויחיד יש שיתוף פעולה. שבכל הנוגע למצוקת הדיור, כולנו מתגוררים בבית משותף. והנה, ברגע האמת, החבר´ה שלנו נראים כמו מארגני קבוצות רכישה שמתחרים זה בזה.

ח"כים נכבדים, ככה לא בונים דירה.

היזהרו מקינוחים

לבקר בליווי צלם צמוד בבתיהם של גדולי ישראל עם כיפה גדולה על הראש, זה נחמד. להנחות את מנהלי בתי-הספר להימנע מחילול שבת לקראת ל"ג בעומר, זה אפילו עוד יותר נחמד.

איש נחמד הוא, שר החינוך גדעון סער. מאז כניסת העזר כנגדו, סגן השר מנחם לייזר, הוא נראה כמי שמסגל לעצמו את הנחמדות של מוזס.

ואנחנו מתמכרים - כי אהדת הפוליטיקאי החילוני, מעוררת בנו תחושה שוות ערך לרגשות שמדינאי אירופי המביע רחשי חיבה לישראל, מעורר בלב הישראלים. סוג של התרפקות גלותית על אהבת הזר.

נחמדות משתפכת, כמוה כקינוח מתוק במיוחד. כשהוא מוגש במידה, לאחר מנה עיקרית משביעה, אפשר ללקק את השפתיים. אך אבוי, כשהקינוח ובמנות גדושות, הוא הארוחה כולה, אפשר רק לבכות על הקלוריות המיותרות. להתלונן על המתוק-המתוק הזה, שבא במקומה של ארוחה מזינה.

יכול להיות שזה מה שקורה לנו עם סער. הוא מרעיף עלינו שפע של קינוחים מתוקים. זה מבלבל, מחמיא, מפנק אפילו. אבל בסוף הארוחה, כשעושים את החשבון, אנו מגלים שמדובר בארוחה עם אפס ערכים תזונתיים.

זוכרים את העתירה לבית הדין לעבודה, בדרישה להכיר בבעלי השכלה תורנית כבעלי תארים אקדמיים? אתם אולי הספקתם לשכוח. גדעון סער, זוכר גם זוכר.

הפרשה הזאת, צצה בתקופת סער הישן, והמשיכה להתפתל לתוך תקופת תור הזהב של גדעון אוהב החרדים.

זהו הסיפור, בקצרה: משרד החינוך פרסם מכרזי פיקוח למערך החינוך החרדי. בעלי השכלה תורנית, שעברו בהצלחה את מבחני הרבנות הראשית, ומנהלים מוסמכים, בעלי תארים אקוויוולנטיים, שסיימו את חוק לימודיהם במסגרות המוכרות על ידי משרד החינוך, גילו שהקריטריונים של משרד החינוך, מונעים מהם מלהתמודד במכרזים, כאשר התואר הנדרש היה אקדמי-אוניברסיטאי בלבד.

הוגשה עתירה על-ידי הקליניקה ´חרדים לזכויות האזרח´ באונו. השופט שישב בדיון, הטה אוזן קשבת והותיר - לצורך הדיון העקרוני - משרת פיקוח אחת ללא איוש. כמו כיסא ריק לגלעד שליט.

השביס של יולי

כמעט שכחנו. על הדרך, היה עוד קטע, מה-זה-נחמד, כשאוהדי סער במגזר, הפכו את החלטת בית-הדין לעבודה לסוג של יחסי-ציבור.

על-פי הגרסה-מטעם, שהופצה ופורסמה בשעתו: "השר צידד בכך שתואר תורני יהיה שווה ערך לתואר אקדמאי, והבהיר שהשקפתו היא שמי שיוצא עם מטען רוחני השייך למורשת ישראל, בהחלט ראוי לקבל מעמד שווה ערך לתואר". כבוד.

מה שלא סיפרו לנו, שבמשך כמעט חצי שנה, תפוח האדמה הלוהט הזה נמצא בידיו של גדעון סער, הואיל ומשרד החינוך נתבקש להגיש את עמדתו לבית-הדין. משקל עמדת משרד החינוך בסוגיה שכזאת, סגולי ומכריע.

לסער החדש נקרתה הזדמנות פז. הוא היה יכול - איזה יכול? חייב! – לקנות את עולמו ולפתוח את דלת המכרזים בפני אלפי חרדים. זה היה מתחיל כטפטוף במשרד החינוך, והופך לנחשול במכרזים רבים בכל משרדי הממשלה. האיש היה הופך, בלי הרבה הקרבה, ליקיר האומה.

אמרנו ´בלי הרבה הקרבה´? ממש כך. תהליך גיבוש התשובה (החיובית), אמור היה להיות קל, פשוט ומהיר.

למה קל? כי אין כאן, לא אג´נדה חינוכית שסותרת את מדיניות המיניסטר בעל העקרונות וגם לא החלטה כלכלית שמצריכה ולו הקצאת שקל אחד נוסף מתקציב המשרד. אפילו בג"ץ לא נושף בעורף.

למה פשוט? כי באמת אין שום סיבה שרבנים מוסמכים שצלחו את המבחנים המפרכים בבית יהב, או מנהלים בעלי ותק המחזיקים בתואר אקוויוולנטי, לא יוכלו להיות מפקחים. אם הם לא, מי כן?

למה מהיר? יען ומדובר בדרך סלולה. בחינות ההסמכה בכתב לרבנות, הוכללו והוחלו כקריטריון במכרזי הפיקוח, כבר בשנת תשס"ז. את ההחלטה התקדימית הזאת, קיבל מנכ"ל המשרד לשעבר שמואל אבוהב.

יולי תמיר, הייתה אז שרת החינוך. את השוויוניות הבסיסית הזאת היא הבינה שצריך ליישם, על-אף שמעולם לא העלתה על דעתה להעסיק דובר לענייני חרדים, ובטח שלא להצטלם עם שביס בחצרות צדיקים.

ניתוח לייזר

כגודל הציפייה מסער, כך גודל האכזבה. בשבוע האחרון, אחרי דחיות חוזרות ונשנות, הוגשה תשובת משרד החינוך לבית הדין לעבודה. התשובה מבוססת על תצהיר של מנכ"ל משרד החינוך, ד"ר שמשון שושני. קול השר מגרון המנכ"ל.

התצהיר מרוח על-פני שמונה עמודים. כדי להצדיק את הסחבת בהגשת התשובה, הוטבע הקטע הרלוונטי בים של מלל. כששולפים אותו מתוך הטקסט מתגלה הבלוף. על-פי התצהיר, תכליתן של משרות הפיקוח, אחת היא, להכניס בדלת האחורית של החינוך החרדי, תכנים וערכים שהדלת הראשית נטרקה בפניהם:

"קיימת חובה לקיים פיקוח הדוק ולהטמיע את תוכנית הליבה במוסדות החינוך הנמנים על המוכר שאינו רשמי. לימודי היהדות מהווים חלק קטן מתוכנית הליבה. משכך לא ניתן להסתפק בהשכלה תורנית גבוהה לתפקיד מפקח על מוסדות מוכרים שאינם רשמיים. לאור האמור, החלטתי כי בדרישות הסף לתפקיד מפקח על המוסדות המוכרים שאינם רשמיים, אין להסתפק בהשכלה תורנית גבוהה, אלא בהשכלה אקדמית בלבד".

סער בתגובתו, מאכזב, מייאש, ממש מדכא. ומה הלאה? מתברר, כי הכדור האחרון טרם נורה. העותרים עמלים בימים אלו על הכנת תצהירים נגדיים, בין השאר של כאלו שהשכלתם התורנית, הוכרה כתואר ראשון בשורת אוניברסיטאות נחשבות בארה"ב. הם יציגו לערכאה הציונית את השאלה, מדוע מה שטוב לגויי אמריקה, רע ליהודי ישראל?

המילה האחרונה מוקדשת לסגן שר החינוך. אל תתנו לחזות השלווה, המשעשעת משהו, של מנחם לייזר מוזס, להטעות אתכם. מי שמכיר את האיש, יודע לאיזו עוצמת לחץ הוא מסוגל להגיע כשהוא רוצה.

השאלה אם הוא רוצה, ואם כן, עד כמה. הנה ההוכחה, כשהדיור יושב למוזס על הלב, הוא לא בוחל במילים. יורה לכל הכיוונים. במשרד החינוך, משום מה, הוא אפילו לא יורה באוויר.

לעיתים מתעורר הרושם שכל מה שהאיש רוצה זה לא לגמור כמו פרוש. לא להסתכסך עם השר הממונה. להוכיח לחברים, שלו זה לא יקרה. אפשר להבין אותו. פרוש שיחק על המגרש במחצית הראשונה של הקדנציה, וסער תיקל אותו קשות.

בשביל הסגן המחליף שצפה במתרחש, זה היה כנראה כה טראומתי, עד שהוא עצמו הפך ל´נפגע אלם´. מרגע דריכתו במשרד, מוזס נמנע לחלוטין ממתיחת ביקורת, ואף מרומזת, על מהלכי השר שמעליו.

פרשת המפקחים, היא הזדמנות מצוינת לגלות סימני התאוששות.

ספק מודיעין

מדו"ח מבקר המדינה, כמו מתאונה, יוצאים תמיד חבוטי איברים. חומרת הפציעה משתקפת בטיפולי ההמשך: האם תפתח המשטרה בסדרת בדיקות? האם בעקבותיהן יאושפז המבוקר בחדרי החקירות? או שמא, יסתיים כל הסיפור במכה יבשה, כואבת, לא נעימה, אך נסבלת. כזו שלא משבשת את סדרי החיים ולא מרסקת איברים פנימיים.

וזו בדיוק השאלה שיש להניח על השולחן למקרא ´דו"ח הסמינרים´ של מבקר המדינה, שהוגש ביום שלישי, במסגרת דו"ח המבקר השנתי, ליו"ר הכנסת.

הביקורת היסודית, נערכה בשמונה בתי ספר יסודיים ושישה סמינרים, בערים ירושלים, בני ברק, בית שמש ומודיעין עילית. חמישים ושמונה עמודים מכיל ´פרק הסמינרים´, עליו עמל צוות שלם בראשותו של בני צרפתי ממשרד המבקר. זר שיעלעל בין דפיו, ינוע באי נוחות בכיסאו. חרדי שיציץ בו, ממש לא ייפול מהכיסא.

הדו"ח לא חושף דבר שלא ידענו לפני: וכי מי לא יודע שהקריטריונים לקבלה בחינוך העצמאי הם כחומר ביד היוצר? האם למישהו יש ספק בכך שהמוסדות אינם נוהגים בשוויוניות בקבלת התלמידות? גם הסיפורים על הנחיות של משרד החינוך, שהמוסדות לא מתייחסים אליהן, גם לא כהמלצה, גלויים וידועים לכל.

לינדנשטראוס שופך אש וגופרית על ראשי הערים, וקובע, כי הם אינם ממלאים את תפקידם ואינם אוכפים את הפיקוח על הרישום והקבלה של תלמידים. נו, באמת. וכי מה חשב לו המבקר הנאיבי? שראשי הערים – פקידים מתחלפים שאינם נבחרים – יכתיבו למנהלי הסמינרים, מלכי המלכים?

הפיסקה הפיקנטית ביותר, היא הציטטה שמובאת בשמו של ראש עיריית מודיעין עילית יעקב גוטרמן: "ראש עיריית מודיעין עילית מסר לנציגי משרד מבקר המדינה, כי בתי הספר העל-יסודיים רושמים תלמידות באופן בלתי פורמלי וכי כבר בתחילת שנת הלימודים התשע"א רוב הבנות שהחלו ללמוד בכיתה ח´ יודעות בבירור, גם אם באופן בלתי-רשמי, היכן יוכלו ללמוד בשנת הלימודים התשע"ב.

"לדבריו, בתי הספר מקיימים גם רישום פורמלי, אולם במועד פתיחתו רוב המקומות בכיתות ט´ כבר תפוסים בידי בנות שבתי הספר רוצים לקבל ושריינו להן מקום".

כך הפך לו גוטרמן לספק מודיעין (עילית) של המבקר. מי שמכיר את האיש, יודע שלא מדובר בפליטת פה אלא באמירה מחושבת, עם מטרה ברורה. גם לו נמאס, היה לזרא.

משבר השלושים

אז מה היה לנו כאן? ביקורת בעוצמה בינונית - על פי מדד מבקר המדינה. אלי ישי בכרמל, חטף יותר, ונותר נטוע במקומו. חומרת הביקורת נקבעת על פי איכות הצעדים שננקטים בעקבותיה. אם הביקורת תמוצה בהגשה ליו"ר הכנסת, הרי שמנהלי הסמינרים, יפטירו כדאשתקד ויעשו גם למבקר המדינה בית-ספר.

קודם כל, ברמה האישית, יש מפסידים ישירים. ´ועדת הרבנים לשיבוץ תלמידות´, סופגת בדו"ח פגיעה ישירה שתשבית את כשירותה: "עיריית ירושלים לא מינתה את ועדת הרבנים באופן רשמי ולא הגדירה את תפקידיה.

"העירייה גם אינה יודעת מהם השיקולים המנחים את חברי הוועדה בבואם להחליט על שיבוץ של תלמידה בבית ספר מסוים, ולכן עובדיה אינם יכולים להביא לידיעת ההורים את הנימוקים להחלטה. הסתייעותו של האגף לחינוך חרדי בוועדת הרבנים לשם שיבוץ הבנות בבתי הספר אינה עולה בקנה אחד עם כללי המינהל התקין".

המשמעות הישירה של הביקורת, באה לידי ביטוי בסגירת הברז התקציבי. במכתב רשמי שנשלח בשבוע שעבר ומתפרסם כאן לראשונה, מתפתלת עיריית ירושלים ומבהירה כי היא איננה מתקצבת את הוועדה אלא קונה מאת חברה עירונית שירות של איש מקצוע המתאם בין העירייה לבין הוועדה, ובכל מקרה, העברת הכספים למתאם בין הוועדה לעירייה הופסקה לפני למעלה מחודש. אז הנה לכם, מפסידים ראשונים מדו"ח המבקר, כבר יש.

מעבר לפיקנטריה האישית - ואי אפשר לזלזל בפרנסתם של העושים בצרכי ציבור באמונה שהעירייה משלמת שכרם - עולה השאלה לאן יתגלגל הדו"ח, מכאן והלאה?

בשביל שהדו"ח יתגלגל, צריך שיהיה מגלגל. אם הספקתם לשכוח את השם יואב ללום, כדאי שתתרגלו לגלגל את שמו על לשונכם בתוספת הצקצוק המתבקש, הפעם, כשהתואר עו"ד מוצמד לשמו. כי הדו"ח הזה, מתלבש לו כמו כפפה ליד. בעיקר החלק הנוגע לאפליה.

הבת של השכן

לפני שנסחפים לתיאורי שחור-לבן, ראוי להדגיש כי החלק העדתי בדו"ח המבקר, מינורי. אפשר לגדף עד מחר את התערבות המבקר, לתאר בנמלצות את זיהום פך השמן הטהור. אבל מה לעשות ובנקודות רבות לינדנשטראוס שם את האצבע על הדופק הקלוש, שכמעט והפסיק לפעום בליבותיהם של הורים חרדים כה רבים, ולאו דווקא ספרדים.

המבקר מתייחס ל´מכת בכורות´, לנוהל שהשתרש לקבל רק בנות שאחיותיהן כבר לומדות במוסד. הוא מתגולל בעיקר על: "איסוף אקראי של מידע מהקהילה והעברת מידע אשר נועד להשפיע על החלטת בית הספר, המאפשר שימוש בפריטי מידע שונים, גם כאלה שמידת מהימנותם מוטלת בספק וכאלה שנמסרים שלא בתום לב".

כולנו יודעים במה מדובר. יודעים ושותקים. שומעים את נאקת הורי התלמידות, ומתעלמים. כל הורה, מסתתר בקונכייה האישית שלו. ולמי יש זמן ואנרגיה לדאוג לבת של השכן?

אז נכון, לינדנשטראוס נסחף. נפל על הראש. כמו במו"מ הישראלי-פלסטיני, כשאין יוזמה מן הצד האחד, חטפים נבוט מהצד השני. וכך, במקום שאנחנו נקום ונעשה סדר בכוחות עצמנו, קיבלנו את לינדנשטראוס על הראש.

ומה הבעיה, שמיכה מבקש, לא רק לנכש עשבים שוטים, אלא לעקור את הכל. לבטל לגמרי את הבידול הייחודי של בתי הספר החרדיים: "המבקר דורש, לאכוף את הוראת משרד החינוך שהועברה לשישים בתי-ספר של החינוך העצמאי, למחוק את התיאור המפורט של לבוש ההורים בתקנון ולבטל תנאים הנוגעים לפעילות של התלמידות מחוץ לכותלי בית הספר, בהם האיסור להתחבר עם בנות שאינן בנות בית יעקב". קצת צניעות, מר מיכה.

לעימות הבא, סגן שר החינוך עלול להיגרר בשערות השטריימל: בדו"ח מצוין שמשרד החינוך השיב בינואר 2011 כי, "המפקחים יאספו את התקנונים עד מחצית חודש ינואר, ההערות יועברו לעיון מוסדות החינוך, והסבריהם יישמעו עד סוף חודש אפריל. ככל שייקבע שיש לתקן את התקנונים יש להורות למוסדות לעשות כן ולעקוב אחר התיקון".

חודש אפריל חלף עבר לו, אך פרסום הדו"ח כעת, יחייב את משרד החינוך להידרש למימוש התחייבותו. רק זה מה שחסר לסגן השר מוזס, להתעמת עם השר הממונה במעין ´פרשת עמנואל 2´, בזעיר אנפין. מוזס עוד ייאלץ לרענן את נהלי המלחמה שהותיר לו פרוש במגירה.

כדורי צבע

יואב ללום, יעשה שימוש ב´כדורי צבע´, וישלוף את הקטעים העדתיים, שמופיעים בדו"ח, גם אם בהבלטה פחותה מהצפוי.

בעניין הזה, המבקר נתלה באילנות גבוהים, הכי גבוהים - מרן הגרי"ש אלישיב: "הרב יוסף שלום אלישיב, מעמודי התווך של החברה החרדית, הוציא הוראה שלפחות שלושים אחוזים מהתלמידות שיקבל כל בית ספר על-יסודי לבנות יהיו תלמידות יוצאות עדות המזרח. כלל זה נועד ליצור ´העדפה מתקנת´, אך בדיקת משרד מבקר המדינה העלתה חשש כי יש בתי ספר שרואים במכסת שלושים האחוזים מכסת מקסימום ולא מכסת מינימום".

ללום לא מתכוון לעתור שוב לבג"ץ על בסיס הדו"ח בלבד. בחסות השקט היחסי ששרר בשטח מאז דעיכת פרשת עמנואל, הוא ערך בדיקה שמית בכל הסמינרים בירושלים. הרשימות המלאות שהגיעו לידיו אפשרו לו לערוך ניפוי אחר מיפוי, למרקר שם אחר שם.

כדי לצאת ידי חובת כל השיטות, הוא סימן שמות ניטראליים, כמו ´כהן´ ו´לוי´ – כבנות למשפחות ספרדיות. התוספת הספק-טבעית הזאת, הגדילה מלאכותית את אחוזי המכסות. אך עדיין נמצא כי כל הסמינרים לא עוברים את רף שלושים האחוזים, וזה מבלי להזכיר סמינר ירושלמי מיוחס, שבו מספר הבנות הספרדיות, עומד על כעשרים אחוזים בלבד.

את הנתונים הללו, עם דו"ח המבקר כנספח, צריך רק לערוך לשונית, ולהגיש לבג"ץ. את שאר המלאכה, יעשו כבוד השופט אדמונד והחברים.

אפשר לאהוב את דרכו של ללום, ואפשר להתנגד בחרון אף להתנהלותו. להתעלם ממנו אי אפשר. בקרוב נראה את האיש על מדרגות הבג"ץ, אוחז בדו"ח מבקר המדינה ומסתער קדימה. בפרשת הסמינרים, ובניגוד מוחלט לפרשת עמנואל, לא נראה את ההמונים יוצאים לרחובות כדי למחות.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת ´קו עיתונות´. צילומים: פלאש 90 ועוזי ברק