בשבוע שעבר נמשך בבית המשפט בירושלים, משפטו של מי שהיה בעבר ראש ממשלה ובעל תפקידים בכירים, המסתתר כעת תחת ראשי התיבות האנונימיים א"א. אם אתם ממש חפצים לדעת, הדיון הפעם התמקד בפרשת "מעטפות הכסף", שעל פי החשד קיבל אותו א"א מסתורי מאיש עסקים העונה לשם משה טלנסקי. ומדוע הדבר אמור לענין אתכם? כי במהלך הדיון, עלה לדוכן העדים שותפו של טלנסקי, וסיפר בפני השופטים מעשייה נאה: כאשר נודע כי ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, קרס ונפל למשכב שממנו לא קם עד עצם היום הזה, לא ידע מר טלנסקי את נפשו מרוב אושר.
לא. איש העסקים הנכבד אינו ממגורשי גוש קטיף, ואינו מתגורר בקרוילות לוהטות מחום, ובכל זאת, הוא לא היסס לזנוח לכמה רגעים את מעמדו ופיזז על גבי השולחנות. "הימרתי על הסוס הנכון", זעק הלה בגרון ניחר, למול עיניהם המשתאות של הסובבים. "עכשיו המדינה שלי, אני הולך לשלוט בארץ", הכריז בביטחון ובחדווה גלויה, "שנים שאני מחזיק אותו וקונה לו עניבות וסיגרים". כאילו שכל שוויה של המדינה מסתכם בחפיסת סיגרים קובניים ועוד כמה עניבות עשויות משי.
חברו של אותו טלנסקי מספר במבוכה, כי הנוכחים שחזו במחזה הסוריאליסטי, ניסו לעצור את ההשתוללות, אך האיש היה באקסטזה של ממש. ובכן, ככל הנראה היתה לו סיבה טובה לכך. במשך שנים רבות רעו סייחים לא מעטים בחצר הפוליטית של ישראל. בודאי ניסו בעלי מעטפות רבים, להאביס עדרים שלמים של סייחים בחציר משובח, ללטף את רעמתם, ולקשור עמם קשרי ידידות בהמיים, בתקוה שיגדלו ויביאו איתם תועלת כל שהיא. והנה, רק הטלנסקי הזה זיהה בסייח שלו, את מי שיהיה הסוס שינצח במירוץ.
הסיפור החביב הזה, שהעסיק רבות את התקשורת הכללית, עשוי להביא אותנו להרהר מעט על החיים האמיתיים שלנו ועל עדרי הסייחים המנתרים ומקפצים סביבנו. העיתוי שבו פורסם הסיפור, עם פתיחתו של זמן חורף תשע"א בהיכלי הישיבות והכוללים, מעניק לנו את ההזדמנות הנדירה, לעצור לכמה רגעי חסד, ולהתבונן.
האם אנחנו על הסייח הנכון?
העולם המודרני, המתקדם בצעדי ענק, מציב בפני בן התורה המצוי, ניסיונות ופיתויים שונים ומשונים, האורבים לו על כל צעד ושעל. גם בחלומות הבלהות של אנשי הדור הקודם, לא נראה עולם מסוכן שכזה, מוצף בנחשולים משחיתים והרסניים של השפעה שלילית. יותר מאי פעם, רצופה הדרך אל בית המדרש במהמורות ובמוקשים המתעדכנים במהירות שיא שלא היתה מביישת שיגור טיל גרעיני תוצרת איראן.
עשרות אלפי סטנדרים ישישים אשר חזרו להתנדנד בהיכלי הישיבות השבוע, ידעו בודאי ימים יפים יותר של שקיעות ועמלות בתורה. אין בזה, כמובן, כדי לגרוע חלילה בריבוי הלומדים שבדור הנוכחי, אשר התפתחו למימדים חסרי תקדים, בלי עין רעה. אבל בגילם המופלג, תמהים הסטנדרים הרעועים בינם לבין עצמם, אימתי למען ה´, קמו בחורים באמצע לימודם כדי לענות לטלפון? ממרומי שנותיהם, הם בודאי מתקשים להיזכר, אימתי הם נאלצו שעות ארוכות להאזין בדומיה לפרשנויות פוליטיות רדודות, מלחמות קרדיטים שבעיתוני הבוקר וסיפורי נייעס מחצרות הרבנים?
ה´חידוש´ המרכזי של הדור האחרון הוא, שהסקרן הממוצע אינו צריך לתחוב את אפו לכל חור על מנת להימצא בנבכי הסוגיות העומדות על הפרק. תוך רגעים ספורים, ניתן להתעדכן בזמן אמת בכל המתרחש בכל פינה ברחבי הגלובוס. רדיו, אינטרנט, טלפונים ניידים וקווי נייעס. כולם חרדים כמובן וכולם עומדים לשירותך. כך שאפילו מתוככי הישיבה השוכנת בלב בני ברק, תוכל לסייר ולתייר מסביב לעולם.
בדור שבו הנסיון כל כך זמין והפיתוי כה נגיש, הולכים ומתרחקים הקוים האדומים, ואיתם הולך וגובר גם הטשטוש הרעיוני. את מקום ההשקפה הבהירה, תופס בליל של דעות מוזרות ותפיסות מעוותות. השאיפה נעלמת, הדרך מתפתלת והיעד כבר אינו ברור. ככל שחולף הזמן, כמעט ונשכחים ערכי עולם התורה וגבולותיו, מהו הרע ומהו הטוב, מה צודק ומה פסול, מה ישר ומה עקום. עד כדי כך, שיש מי שמזמין את הציבור לקרוא את פסק הרבנים כנגד "ערבי שירה", באתר האינטרנט שלו...
אולם יחד עם זאת, לא אבדה תקוותינו. כי מאחורי החומות הבצורות של עולם התורה, ובתוך החממות המגוננות של סדרי הישיבה, עומדות ההזדמנויות הגדולות ביותר. בן תורה, המסתופף בחצרות בית ה´, נושא בצקלונו ארגז עמוס בכלים ובאפשרויות למצוא את עצמו "שתול בבית ה´". רק שם, הוא יוכל להנצל מהשטפון הכללי שסוחף את כולנו. שם ניתנת לו ההזדמנות לקבל את הכוחות ואת האומץ לעמוד איתן ולא להסחף בזרם העכור. בית המדרש, סדרי הישיבה ודיבוק החברים, הם הקרקע הפורייה ביותר לגדול ולצמוח, לפרוח ולשגשג.
בשונה מהסייחים המצויים בחצר הפוליטית, עליהם צריך להמר, הדרך שלנו סלולה לגמרי. גדולי התורה וראשי הישיבות זצוק"ל ויבלח"ט, כבר התוו את הדרך הנכונה עבור כל דורש ה´ באמת. לנו לא נותר אלא לקפוץ על הסייח הנכון. לא לאבד את ההזדמנויות המתרוצצות סביבנו. לא להניח להן לחמוק בלי שוב.
אין ספק כי במהלך משפטו של א"א מיודענו, עוד יתרחשו תהפוכות וסנסציות מרעישות שבודאי עוד נשמע עליהן. אבל בינתיים, דבר אחד ברור כבר בשלב הזה: על סוס מנצח, צריכים לקפוץ עוד כשהוא סייח קטן.
(המאמר פורסם לראשונה בעיתון "יום ליום")
הצגת כל התגובות