את הראשונה שפתחת תיאטרון בארץ לנשים ובנות חרדיות. פרצת גבולות. מה גרם לך לקום ולעשות זאת?
קודם כל למדתי את זה מגיל צעיר. גם שיחקתי יותר מ-7 שנים כשחקנית בתיאטרון הלאומי בצרפת. כשחזרתי בתשובה תחום המשחק היה מחוץ לגבולות ההסכמה במגזר החרדי ונחווה כאסור או לא מקובל.
בצר לי זנחתי את המקצוע האהוב. מבחוץ כביכול השלמתי עם זה, אך מבפנים לא הייתי שלמה עם זה.
ב"ה הקמתי משפחה נפלאה והייתי צריכה להיות מאושרת אבל משהו בתוכי הציק לי, חשתי שזנחתי משהו שהוא בסדר ואין בו בעיה.
ה'חובת הלבבות' מסביר שהכישרון זה חלק מהקב"ה שיש בתוכנו וזה התעורר בי כל הזמן. אני נולדתי בתוך הכישרון. בגיל 4 כבר הייתי מספרת סיפורים ומציגה ובגיל 5 הופעתי בפני ילדות בכיתה ח'. הכישרון היה טבוע בי. כמו כשרונות רבים המוטמעים באנשים מגיל צעיר. כמו מישהי שלוקחת בד ותופרת או כמו ילד בן 4 שפשוט מנגן בפסנתר. זה היה כישרון מולד. העבודה שלי הייתה להתמקצע ואת זה הפסקתי לעשות, אבל הכישרון נשאר. הוא לא נמחק מהלב.
בנוסף הייתה בי כל הזמן מחשבה שאם נולדתי עם כישרון למשחק, אני לא היחידה בעולם והכישרון לא שמור רק לאנשים חילוניים או לאמריקאים, צרפתיים, וכו'. בכל משפחה יכול להיוולד ילד שיש לו כישרון אדיר. ומישהו צריך להגשים לו אותו.
הרצון מבעבע יחד עם הכישרון, אבל איך החלום מצמיח כנפיים?
הרגשתי שה' ממש דופק אצלי בדלת. יום אחד ה' שלח אליי אישה צעירה שאמרה, 'שמעתי שאת שחקנית, אני רוצה ללמוד תיאטרון'. אמרתי לה 'תאספי חמש־שש בנות, נעשה חוג. נפגשנו כל שבוע בסלון שלי, וככה למעשה התחיל בית הספר".
הן ניגשו אליי דווקא בתקופה עמוסה של ערב ר"ה אבל החלטתי ללכת על זה. הופתעתי מן הנשים שהגיעו אליי. היו שם נשים מכל הסוגים: אישה עם מטפחת שחורה, עם פאה וכובע, וכו'. היו שם נשים מהבתים הכי טובים, הכי אדוקים, נשים איכותיות ואמרתי לעצמי כנראה לכל הנשים האלה יש משהו שבוער בהן מבפנים.
הייתה שם גם אישה בת 78 שהגיעה ואמרה לי: "אני כל הזמן חלמתי על זה ואמא שלי לא רצתה לשלוח אותי לשום מקום. אז עכשיו כשאני סבתא רבה אני רוצה לממש חלום" - הבנתי אותה והיא השתתפה במשך כמה שנים בשיעורים הצליחה ונהנתה.
דרמה היא למידה ומקצוע, אך כנראה שיש לה השפעות עמוקות על השחקן. שתפי אותי בהשפעה הזו?
אכן, כשפתחתי את הבית ספר, המטרה שלי הייתה שנשים תבטאנה את הכישרון שלהן, אבל זה התגלה כהרבה יותר מזה. המשחק הוציא החוצה את המהות הפנימית של התלמידה. היא עשתה כאילו שלום עם עצמה. היא מחקה את האגו בזמן המשחק. האגו הוא קטן אבל יש לו הרבה נפח ושליטה עלינו. הוא שולט עלינו בכל מקום. אז ברגע שהתלמידה עושה תרגיל הכי קטן ופשוט לא חושבת מה היא תאמר והאם היא בסדר ומוערכת ורצויה. היא מנקה את עצמה. זה תרגיל ספונטני. הוא עובד כמו במכונת כביסה. הכל יוצא החוצה נקי וזך וטוב לה עם עצמה.
התלמידות אמרו לי: "זה שינה לי את החיים". אני הופתעתי. כי כשהתחלתי לעבוד לא חשבתי שזה תרפיה. וודאי לא הערכתי את עוצמת הדרמה. אני חשבתי שדרמה היא רמה שלישית בעולם האומנות, לאחר מוזיקה ופיסול. פתאום גיליתי שדרמה נמצאת במקום ראשון לפני מוזיקה ופיסול, כי היא כוללת את הכל, יש בה פיסול של הגוף וגם מוסיקה שזה הדיבור של המוזיקה הפנימית. והיא מקפלת בתוכה את התרפיה הטבעית.
בצורה עקיפה היא עובדת בכוון של התת- מודע, כי כשבן אדo מציג הוא לא חושב: "אני עכשיו מתקן את הכעס שלי על המורה… את הכעס על האימא…." באופן טבעי כשהוא מציג הוא עובר תהליך של ריפוי.
אז ברור שכשתלמידה יוצאת מהשיעור היא מאושרת ומרגישה טוב עם עצמה; ואני שמעתי אפילו על בעלים שהחזירו את הנשים שלהם שיחזרו ללמוד אצלי אחרי שהן כבר הפסיקו.
הייתה לי תלמידה שחזרה אליי אחרי שכבר מימשה את הלימודים. היא אמרה לי שבעלה רצה שתחזור כי ראה שזה היה לה טוב לנפש התקופה שלמדה משחק והוא מתגעגע לאישה של אותה תקופה. שאלתי את עצמי למה? ואני הרי לא מטפלת רגשית וזה לא המטרה שלי?! אבל השיעור הקבוצתי מרפא כל אחד ואחד. את כל זה לא תכננתי. אני חשבתי שהמטרה זה ביטוי כשרונות.
כשהייתי צעירה הייתי חוזרת הביתה מהשיעורים עם אורות. לא הייתי צריכה את הבמה בשביל זה, כי כבר בלמידה הבעתי כשרונות. התהליך זה השיעור- החזרה.
את מתארת שינויים רגשיים מרחיקי לכת, תוכלי לשתף אותי בסיפור ספציפי על מישהי שעברה שינוי משמעותי בעקבות המשחק?
קיבלתי בחורה בת 29 שהייתה מוצלחת חיצונית ופנימית. באמת בחורה מושלמת. היא אמרה לי שלא הולך לה בשידוכים. אמרתי לה: "אל תדאגי, תבואי ללמוד וזה יבוא". היא סיפרה לי על כל האנשים 'הלא לעניין' שהיא פוגשת והיא חוזרת מפגישות ובוכה בחזור כי היא פגועה מהתחושה שהפגישו אותה עם אנשים לא בסדר.
היא חשה שהיא מוצלחת והיא הרגישה שהיא עוברת גיהנום.
אחרי תקופה היא התקשרה אליי ובישרה לי שהיא התארסה. היא קיבלה בחור עילוי. בחור טוב מאד. הכי טוב בשכבת הגיל שלה. זה קרה בזכות הרוגע פנימי שהיא הצליחה להגיע אליו, הדיבור עם עצמי, העצמה עצמית. ההבנה שגם אם יש איזה חיסרון בבחור שאני נפגשת איתו זה לא בגלל שאני לא שווה. אני מסוימת ואני צריכה מישהו מסוים. היא הגיעה למודעות עצמית. אחרי שהיא עברה את התהליך הזה. אז הגיע השידוך והיא יכלה לקבל אותו.
הזכרת מקודם את הבמה וכאחת שחוויתי את הבמה מהצד של הקהל, אני סקרנית לדעת מהי הבמה בשביל השחקן? איך הוא מרגיש על הבמה?
הבמה זה משהו אחר. זה הופעה, הצגה. זה מדהים. זה העצמה אישית. השחקן חש הסכמה מכל הקהל שאוהב אותו, מסכים איתו, מוחא לו כפיים והולך איתו בדמות שהוא משחק. זה משהו מדהים. אחרי ההצגה שחקניות לא מצליחות ללכת לישון, כי יש להן הרבה אנדרלין. פתאום הן חשות שתיקנו את החיים בתוך שעה.
את מדברת על לימודי הדרמה ועל ההופעות. ברמה הארגונית, יש אצלכם הבדל בין הדברים? איך פועל הבית ספר?
יש לנו בית ספר ושתי תיאטרונים: תיאטרון מקצועי ותיאטרון סמי מקצועי: בית הספר ללימודי במה מכונה- פסיפס והתיאטרון- פסיפסו.
לבית ספר יכולה להתקבל כל בת רצינית עם רצון ללמידה והתקדמות. בשנת הלימודים השלישית הבנות מתחילות להופיע בתיאטרון סמי- מקצועי. התיאטרון הסמי- מקצועי הוא לשחקניות מתחילות. שם הן מתחילות להתנסות בהופעה חיה.
לאחר ניסיון והתמקצעות או גילוי כישורי משחק מצוינים השחקניות הטובות נכנסות לתיאטרון מקצועי. שם הן צריכות להביא איתן כישורים מסוימים: הן צריכות לדעת לבטא את עצמן בביטחון, להיות עם נוכחות, להביע את עצמן, לחקור את הדמות שהן מייצגות, להיות עם כח קולי, כשרון גופני.
כל הדברים האלה צריכים להיות בתוכן והן צריכות רק לקבל את ההדרכה.
החלומות לא נגמרים. את כעת עם חזון חדש: לפתוח גם תיאטרון לגברים חרדיים, מה מביא אותך לממש את החלום?
אני לא נביאה. אני בן אדם פשוט אבל כבר תקופה ארוכה מכרסם בי רצון לפתוח תיאטרון גם לגברים. כי משהו בתוכי אומר שזה הזמן לתת ביטוי גם לגברים שיש בהם כישרון משחק. גברים שלא יכולים ללמוד תורה כי הם לא מצאו את עצמם יום שלם במסגרת לימודית, אולי כי בוער בהם כישרון שלא מומש.
אולי אחרי שיספקו את הביטוי האישי הם יוכלו לשוב ללמוד ביישוב.
גם בבי"ס הרבה פעמים ילדים לא לומדים בגלל מחסור רגשי.
אני לימדתי רבות בבי"ס והוכחתי לצוות על הרבה ילדות שלא למדו בגלל מחסור רגשי ולא בגלל קושי קוגניטיבי.
כך ניתן למצוא בחורים שהם בחורים טובים, לא ירדו מהדרך, רק מתקשים ללמוד כי משהו רגשי מפריע להם. הם צריכים להתבטא ומותר להם.
אז חשבתי לעצמי שאני אתן להם את ההזדמנות הזו ואולי יחזרו ללימוד ואף אם לא יחזרו ללימוד, לפחות הם לא ידרדרו לחיים חסרי משמעות.
במגזר החרדי התפיסה היא שבמה ותיאטרון הם תחומים נשיים או תחומים שלא מתאימים לבחור חרדי, את מסכימה עם זה?
אני בטוחה שיש הרבה גברים שנמשכים לתיאטרון. אני בטוחה שרבים יצחקו עלי כי זה לא מקובל. חשוב לי להבהיר שזה לא מקום שהם ילכו לאיבוד בעולם החילוני. זה מקום עם מסגרת חרדית, מורים חרדים, יר"ש. התכנים יהיו עמוקים כאלה שמקרבים את הלבבות, שמחברים את האדם למידות הטובות שלו. תיאטרון הוא כלי שיכול להרוס ויכול לבנות. אז נשתמש בזה לבניית נשמות. זה יהיה מבורך ורצוי בעיני הבריות.
הלימודים יביאו אותם למקצוע שהם אוהבים. כך הם יפרנסו דרך מקצוע שהם מחוברים אליו, וזה יתן להם כח לעבוד את ה'. אדם שמפרנס במשהו שהוא לא אוהב על פי חובת הלבבות זה הכי גרוע ונחשב כעבודה זרה. אני רואה את זה אצל נערות רבות שלא אוהבות הייטק אך הולכות ללמוד רק כדי להרוויח כסף. הן ממורמרות ומותשות מהעבודה, כי הן לא אוהבות את זה. עבודה מתוך אהבה למקצוע נעשית בנעימות.
כשבן אדם מאושר ועושה את מה שאוהב הוא מלא אנרגיה, הוא לא עייף. אני שומעת מאנשים רבים את המשפט: "אני עייף וגמור", "אין לי כח להקשיב". למה?...
חשוב לי שתפתח קבוצה רצינית של יראי השם ויהיה בזה הצלחה. אני רוצה לפתוח קבוצה לגברים- 'פסיפס' וכשהם יעברו את כל התהליך נפתח תיאטרון- 'פסיפסו'!