מצמרר: האב שמחכה לילד בטור כואב: "היזהרו מסכין קצבים"

"לדעת מה לומר ואיך לומר". עריסת תינוק (צילום: שאטרסטוק)

נָתַלֶ'ע הולצמן, המחכה לזש"ק מזה כתשע שנים, התיישב לכתוב רגע לפני חג הפורים, מונולוג אישי ונוגע ללב, מצבו האישי שלו ושל רעייתו.

פורים מגיע. כל אחד והפורים שלו.

יש את אלה שממש מחכים לימים האלה. יש את אלה שחיים עם זה בסדר אבל לא בדיוק מחכים, יש את אלה שממש אבל ממש סובלים ויש את אלה שרוצים ליהנות ולשמוח ופשוט לא מצליחים.

אני מאלה האחרונים. שואלים למה? כי הקב"ה נתן לנו אתגר חיים ויזואלי.

אסביר: כל קושי ואתגר שאי אפשר להסתיר אותו מפני הציבור כמו רווקים מתבגרים / ציפיה לילדים / גרושים / חולי במחלה / בן או בת שסרו מהדרך וכן על זה הדרך לא עלינו ולא על שום בר ישראל.

ומה כל כך קשה לשמוח?

כי הקב"ה הניח בעולמו אנשים ממש אבל ממש טובים שבטוב ליבם דואגים להזכיר לנו בכל עת ובפרט בימים וברגעים נעלים שיש לנו אתגר כלשהו, שמא חלילה נשכח לבקש מהקב"ה ישועה ורחמים.

איך עובדת השיטה של האנשים הטובים?

הנה הדוגמא הפורימית הסטנדרטית: אני מנסה לשתות קצת יין או כל משקה אחר שירים את מצב הרוח, ונשכח מכל המועקות לכמה שעות ואז... מתפרץ לסעודה חכם מחוכם ששתה קצת ג'אמפ ענבים ומרוב רצון להביע את טוב ליבו הוא סורק מהר את הסועדים וקולט את הבחור המתבגר / כל אחד אחר שמתמודד עם אתגר ויזואלי ומתחיל לרקוד איתו לשתי דקות.

ואז בום טראחחחחח הוא מבקש שקט בכדי להקיא את הגיגי ליבו ומתחיל במונולוג דוקר ומייסר, כמובן, רק נזכיר, הכל מתוך רחמים, בטח...

וכה דברי החכם: 'ריבונו של עולם כתוב כל הפושט יד נותנים לו, אנא ממך תן ל X בן זכר עוד השנה ותמציא ל Y זיווג הגון עוד השנה ותעזור ל Z שהבן יחזור בתשובה', וכטוב ליבו הוא ממשיך ל'מי שבירך' מפורט ואז לטקס פסק דין - כשם שפסקו בבית דין של מטה כך יפסקובבית דין של מעלה.

זהו, הוא סיים. עכשיו אפשר לתפוס את המאותגר ולרקוד איתו 'והריקותי לכם ברכה...' וגם ללחוש לו בשקט: 'שתדע אני מתפללעליך כל יום, אוי כמה תפילות, כל כך רוצה לשמוח בשמחתך'.

הוא מרגיש בעננים, סימן 'וי' על משבצת האיש הטוב שממש דואג לכל המסכנים, בטוח בעצמו שפרץ שערי שמים לטובת המסכן התורן, בשבילו הוא ממש לא צריך תפילות, חייו ממש מזהירים כזוהר בור הניקוז השכונתי...

אבל,הוא יודע היטב את האמת וכאילו לא מרגיש שבאותו רגע שהוא פתח את הג'ורה שלו הוא בעצם הוציא סכין קצבים ואת מעטהחיות והשמחה שנשארה הוא חתך לחתיכות קטנות ואז הכניס סכין בלב ונתן עוד סיבוב קטן קטן שלא נשכח כמה שהוא נשמה טובה.

•

אל תסבירו לי "תשמע, אבל זה לא בא מרוע. הוא באמת מתכוון לטובתך".

הנה תשובה בשבילכם: כשפוצעים לי את הלב והוא שותת דם, אני לא בודק למה. אני קודם כל רוצה לנטרל את הפוגע שפשוט יפסיק!

בנוסף, עובדתית, ברוב המקרים מי שעושים את הטקסים המדהימים האלו, הם לא חברים / מכרים שבמהלך השנה פוגשים ושואלים לשלומי בכנות, הם לא האנשים שאם אספר להם שאני כבר שבועיים לא עובד כי אני כל לילה שני במיון. הם לא מסוג האנשים שישלחו חיבוק חם ואוהב גם אם וירטואלי.

אלא במי מדובר? ובכן, אלו אנשים שמתעדכנים על בסיס יומי בצרות של השכנים כי הם מנהלי תפעול אצל אלוקים וצריכים למתוח קו בין התנהגות האדם לבין הקשיים שיש לו.

תראו כמה זה קל: אין לו ילדים כי יש לו סמארטפון, מה לא ברור פה?!

או: הוא עוד לא התארס כי הוא עדיין מחפש ובורר את האחת ויחידה, ברור וקל - הוא אשם!

עוד אחד: הוא גרוש כי הוא בחר בזה! שלא ישגע את השכל...

ויש את אלו שמתעלים עם עצמם ובכלל "מבינים" ויודעים את נבכי הנפש של המאותגרים, והנה להם רשות הדיבור: "שיפסיקו לבלבל בשכל, אף אחד לא חושב עליהם ולאף אחד אין זמן להתעסק איתם! סתם מחפשים כותרות ולהעצים את האתגר שלהם, כל אחד מתמודד עם משהו, שישבו בשקט ושלום על ישראל"

הופ הופ, זו גם תגובה שאני מכיר אחרי מונולוג כזה, אמנם די נדיר לשמוע את זה אחד על אחד ובדרך כלל זה בא בעקיפין, אבל זוהי תגובה שקיימת.

אענה על זה כך:

ראשית: אין ספק שככל והמודעות לקשיים מסוימים תעלה - היקף הקושי ירד. כבר נאמר, צרת רבים, חצי נחמה. יש בזה משהו.

שתיים: אין ספק שמי שמעלה מודעות יחטוף את האש. אנחנו בדור שמה שלא תגיד – יצאו עליך.

אבל, וכאן מגיע סעיף שלוש: אם אתם חושבים שדמעות המאותגרים ויזואלית הם דמעות תנין והכל בשביל קצת חמלה, וזה ממש מגעיל אתכם אז אנא ברחמים! קחו צעד אחורה והתרחקו מהמגעילים האלה!

אגב, "המגעילים" האלה שסתם בוכים ומחפשים כותרות, רוצים מאד שהאדמה תבלע אותם בערב פורים ותפלוט אותם במוצאיפורים.

הם חולמים להירדם בערב פורים ולהתעורר במוצאי פורים.

אבל הם לא רוצים לקרוע להורים שלהם ולמשפחה התומכת והמחבקת את הלבבות, כי גם ככה ההורים מהלכים שפופים והמשפחה שבורה לרסיסים.

ולכן, הם נשארים ומחפשים כמה שפחות לבלוט או להיראות ואז מגיע החכם מחוכם ופותח את פיו ומעלה אותם על המוקד.

•

תכל'ס, איך כן מתנהגים? אני רוצה לתת לאנשים הטובים באמת (רוב העולם) כמה טיפים איך כן להתנהג.

א. מדהים ומרגש מאד לראות אנשים ששואלים בכנות ובאומץ, מה לעשות. בטוחני שרבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א היה עושה מזה מטעמים.

ב. כל מה שאכתוב בעניין הוא על דעתי בלבד ומהרהורי ליבי, אין לי צל של ספק שכל אחד חי וחווה את האתגר אחרת, השתדלתי בס"ד לשוחח עם עוד מאותגרים על מנת להביא ידע שיעשה טוב ויתאים לכמה שיותר אנשים.

הדבר הראשון והעיקרי שחשוב לעשות:

זה לא לעשות כלום, אבל ממש כלום, בפומבי. ברבים, בציבור!

ציבור זה מקום שיש בו יותר משני זוגות עיניים.

וגם כשנגשים בשקט, לא צריך לומר 'אני מתפלל עליך', לא צריך לומר 'אני מרחם עליך'. בוודאי שלא צריך להזכיר לבנאדם את האתגר שלו, הוא מודע לזה 24 שעות ביממה, הרבה יותר ממך. אין צורך לתזכר.

תגידו פשוט בכנות, אח יקר! הלב שלי איתך. כל השנה לא נעים לי לומר לך, אבל עכשיו בפורים כשהמסכות תופסות מקום והמסכים יורדים, אני מעז.

נכון, זה נשמע בנאלי ויבש, אבל תאמינו לי שאתם לא רוצים להרגיש כמה זה מדויק ולא צריך יותר מזה.

איחוליי למאותגרים והמתמודדים שעד לבוא הישועה בקרוב ממש יהיה לכם את הכוחות המתאימים לכל רגע, שניה ודקה.

לאלו שלא מתמודדים, שתמצאו תמיד חן בעיני בשר ודם ושתדעו תמיד מה לומר, איך לומר ומתי לומר.

פורים שמח ורק בשורות טובות!