בתחילת השבוע חוויתי חוויה מטלטלת, הייתי צריך לצאת ביום ראשון לשליחות קצרצרה מחוץ לגבולות הארץ. אחרי כל ההכנות של פרוצדורה, טפסים, כרטיסים ונהלים שונים, יצאתי לכיוון שדה התעופה, מאחר שהמדובר היה בטיסה קצרה שיצאה דרך טרמינל 1 שאינו עמוס כל כך, יצאתי בנחת מהבית, אך מסתבר שלא לקחתי בחשבון את הפקקים של יום ראשון, כך שהגעתי בזמן די גבולי סמוך לזמן הטיסה.
חיזקתי את עצמי בביטחון בהשם, ובידיעה שהוא יתברך דואג לטוב ביותר עבורי. התקדמתי לצ'ק-אין המהיר ולביקורת הגבולות.
היום רוב המסלולים פועלים על אוטומט, סרקתי את הדרכון והגעתי לישורת האחרונה, בידוק אישי וכבודת יד. מתברר שגם שם משתרך תור ארוך, והנה משום מקום הופיע סדרן מבוגר פתח לי שער מצד ימין וסימן לי בביטחון להמשיך ישר – בלי תור! לא הבנתי מאיפה נחתה עלי ההפתעה הזו שאירגן לי הסדרן האלמוני, אך מהר מאוד גיליתי את הטעות, מצאתי את עצמי עומד בתור לטיסה לאילת... לא פחות ולא יותר!
לא אלאה אתכם בתיאורים, למעשה חזרתי בסיבוב מעגלי למקום אחר לגמרי, פניתי לאחד הפקידים והוא הסביר לי כי אין ברירה ואני חייב לעבור שוב את ביקורת הגבולות! רצתי כל עוד רוחי בי לעבור שוב את מסלול האוטומט, ואז מסתבר לי שהסתבכתי, הדרכון לא עובר! אני מנסה שוב, ושוב הוא לא עובר. כי הרי סרקתי אותו לפני כמה דקות בסיבוב הקודם... בפעם השלישית שהעברתי אותו המכשיר כבר 'מזדעק' וכותב לי: אין אישור. נא לגשת לבודק הגבולות!
הבודק אכן הגיע... מתייצב לצידי בחור גבוה, מבחינתו הוא 'תפס על חם' עבריין מבריח גבולות שמנסה להשתמש בדרכון לא שלו, ולברוח מהארץ... אני מנסה להסביר לו כי הייתה כאן טעות, נכנסתי למסלול הלא נכון והכריחו אותי לעבור שוב את הבידוק. אבל הבודק לא ממש הסכים להבין את האמת הפשוטה...
ומכאן, מהדרמה הקטנה שקרתה לי השבוע אנו עוברים לפרשת השבוע – פרשת בשלח –שבת שירה, בני ישראל יוצאים ממצרים בניסי ניסים, מתקדמים אל עבר המטרה – ארץ הקודש המובטחת, אך לפתע הם נתקלים בפלונטר סבוך.
כפי שהרחבנו בטור בשבוע שעבר, אנו מצווים לחוות ולהחיות לדורות הבאים את ניסי יציאת מצרים. בעלי המוסר היו ממחישים לעצמם את קריעת ים סוף בצורה חיה וטבעית. כאילו היום יצא ממצרים.
חז"ל מתארים את המצב אליו נקלע עם ישראל באותו מעמד, מצד אחד ים סוף. מצד שני דובים ואריות משוטטים במדבר איימתני. ומאחור, המצרים רודפים אחריהם להחזיר אותם למצרים! לאן שלא יפנו אין מוצא – הכל נראה אבוד! היצר הרע כבר מנסה את מזלו להכניס להם מחשבות של חרטה ותהייה, מצב קשה מאוד.
וכאן, דווקא ברגע הזה שהיה נראה חסר תקווה , ב"דרך ללא מוצא"... מתגלה כבוד השם עליהם בשליטתו המלאה על הטבע. דרך חדשה, זו הבלתי צפויה, דרך הים.
לא ייאמן! הים נבקע! ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים!
ובחזרה לשדה התעופה, בזעיר אנפין, תחושת ה"דרך ללא מוצא"... לאילת? מה הקשר... לחו"ל? הדרך חסומה בפניי. שומר רחב מימדים צופה עלי ושומר את צעדי...
תוך כדי אני מהרהר לעצמי, למי אני יכול לפנות כעת? טלפון לשר הפנים? בתוך הלחץ כבר שכחתי מי כעת מ"מ שר הפנים... מלכיאלי? ביטון? או אולי מרגי?
אחרי כמה דקות של המתנה מתישה, הגעתי להכרה ולתחושה כי הכל סוגר עלי ורק הקב"ה יכול להוציא אותי מהמבוך הזה. ואז הופיעו במקום עוד אנשים שעברו את המסלול כמוני, שהשומר האדיב הראה להם את המסלול הלא נכון, כאן כבר הבינו שאני לא איזה מבריח גבול או עבריין נמלט וכדומה, ולמקום הגיע פקיד בכיר יותר שהתגלה כמישהו שמכיר אותי, והוביל אותי במהירות לשער היציאה למטוס שכמעט המריא ...
המסקנה שלי הייתה כי גם אם לא כל אחד מאתנו זוכה לקריעת ים סוף, אבל תכל'ס כשפותחים עיניים ומתבוננים לעומק רואים איך כל הטבע מתנהל בצורה מדוקדקת מאתו יתברך. אין עוד מלבדו!