השבוע פרסם איש התקשורת מנחם הורוביץ ב'N12' מאמר דעה שכותרתו "הקרב האבוד של החרדים בישראל". הוא סבור כי הדימוי השלילי של החרדים כבר התקבע והקרב הזה גמור מבחינתם. האמת, הוא צודק. נראה שיש רבים בקרבנו שמזדהים עם הדברים. התחושה היא שיצאנו, בצדק, לקרב שאין סיכוי לנצח בו. זוהי בעיקר מלחמת התשה. לוחמת גרילה טקטית שאין לה סיכוי להכריע מערכה אסטרטגית.
אבל אני סבור אחרת ממנו בנוגע לפרט אחד. הוא כותב שמדובר ב"קרב שאין בו מנצחים", אך למען האמת יש בו מנצחים. הניצחון, במקרה של התדמית החרדית, שייך באופן מובהק לאלה ששנאתם לציבור החרדי באה יחד עם הסברים על נאורות וקידמה. לאלה שיודעים כי הלעג לחרדים מוגש על מצע רענן של סובלנות ובמעטפת נוטפת חן. לאלה ש"לא שונאים חרדים, אלא רק מודאגים מהגידול הדמוגרפי שלהם". הקבוצה המנצחת היא זו ששונאת רעיונות ישנים בשם הקידמה, מעודדת שיח שלילי בשם חופש הביטוי, בזה לאורח החיים החרדי בשם קבלת האחר ומכלילה בשם דאגה לקדושת הפרט. היא השיגה את ניצחונה כמעט ללא מאמץ.
פה ושם אנו מזדעקים על עוולות תקשורתיות שנעשות לנו. אנחנו יכולים לפרסם קצת טורים, להתארח בכמה תוכניות ולעשות סיורי "ליל שישי" בעיר חרדית. זה כל הנשק שלנו מול מכונה חזקה שבמשך עשרות שנים עושה הכל כדי להנציח את התווית המגוחכת על כל אדם חרדי באשר הוא. התחושה היא של מיליציה פרטית עם נשק חלוד שנלחמת בצבא סדיר עם אמל"ח מתקדם. החרדים, כלומר חרדים מעטים שיכולים ונגישים לכך, ינסו להסביר את העמדות החרדיות ויציגו את הפנים היפות של הציבור החרדי. לדעתי, לשווא. מה זה אם לא ניצחון?
אם אתה חרדי וכותב טור בתקשורת הכללית – כמעט תמיד תחטוף. לא משנה מה יהיו טיעוניך או כמה תוכיח בנתונים שהצדק עמך. גם כשנרשמות הצלחות בזירת ההסברה, הן תמיד נקודתיות וטקטיות. בהיבט האסטרטגי הדימוי כבר התקבע. מי ששונא אותנו לא ישנה את דעתו בגלל טור בעיתון או 'צ'ולנט' של ליל שישי, ולא משנה כמה הם יהיו טובים ומשביעי רצון תרתי משמע. לדעות שליליות על הציבור החרדי הרבה יותר קל לחלחל לתודעה הציבורית שכבר פיתחה תשתית לכך.
אבל יש גם היבט נוסף. כאשר נחשפתי לטורו החשוב של הורוביץ, חשתי הזדהות עמוקה עם הנכתב. בעיניי הוא מספק אבחנה מדויקת ונכונה על המצב הנוכחי של הציבור. עם זאת, דווקא על המסקנה הסופית אפשר להתווכח. בניגוד לגישה הפרקטית שהוא מציע – "שהפוליטיקאים החרדים לא צריכים אפילו לדבר על קירוב לבבות או אהבת ישראל, לא להתנצח ופשוט להתרכז בעבודה" – אני סבור שצריך דווקא להילחם עד הסוף. לא להיכנע לשנאה.
חנוכה שכבר בפתח הוא עדות לכך שלחימה עיקשת נגד הסיכויים יכולה להכריע את המערכה. הוא גם מלמד שיש קרבות שאסור מבחינה ערכית להניח להם. אם רוצים, ניתן לקרוא לזה "חובת מחאה". שלא יוכלו לומר "עמדתם מנגד ושתקתם בזמן שפגעו בכם". שלא נוכל לומר זאת לעצמנו. לא משנה כמה קטנים הסיכויים, חובתנו היא לנהוג באהבת ישראל ולא לתת לשנאה לנצח.
לדעתי נכון להמשיך לנסות ולהסביר את דרכנו ואת אורח חיינו, אך לא להתנצל עליהם. טוב להציג את הדברים היפים, אבל לא כדי שימחאו לנו כפיים בצד השני. זה לא יקרה. ההסברה צריכה להימשך פשוט כי אסור לשתוק נוכח עוולות והכפשות. אז נכון שהקרב כבר הוכרע שלא לטובתנו, אבל במקרה הזה מאבק ההסברה צריך להימשך ללא קשר לתוצאותיו. זה כולל כמובן להגיב באמצעים תקשורתיים דלים על דברי שטנה המכוונים כחיצים רעילים לציבור החרדי כולו. גם אם בדרך נחטוף.