1:
״ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא״
יעקב בן ששים ושלוש והולך במצוות אביו למשפחתה של רבקה הנמצאת ב״חרן״ כדי לחפש שידוך.
בדרכו לשם בוחר יעקב לעשות עצירה בבית מדרשם של ״שם״ ו״עבר״, כדי לעשות ״שטייגען״ רציני של ארבע עשרה שנה, בטרם יתחתן.
לאחר ארבע עשרה שנה, כשהיה יעקב בן שבעים ושבע, יצא מבית המדרש לכיוון ״חרן״ כמצוות אביו.
על יציאה שניה זאת כתוב פה בפסוק ״ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה״.
כשהגיע יעקב לפתחה של העיר ״חרן״, התחרט על שלא עצר בדרך להתפלל ב״הר המוריה״, סב על עקבותיו והגיע לעיר ״לוז״.
כשראה את זה הקב״ה, עקר בשבילו את ״הר המוריה״ מירושלים עד אליו, לעיר ״לוז״.
רצה הקב״ה שיעקב יישאר לישון שם ולצורך זה סידר שהחמה תשקע לפני זמנה.
יעקב נעמד להתפלל שם ערבית, לאחר מכן אסף שתיים עשרה אבנים סביב לראשו, בדרך נס הן נהיות לאבן אחת.
יעקב הניח את ראשו על האבן, ובפעם הראשונה מזה ארבע עשרה שנים שהוא ישן שנת קבע.
עד עכשיו, כשלמד תורה בבית מדרשם של ״שם״ ו״עבר״ היה מתנמנם בדרך עראי תוך כדי לימוד התורה.
2:
״ויקץ יעקב משנתו״
כתוב במדרש, אמר ר׳ יוחנן, אל תקרי ״משנתו״ אלא ״ממשנתו״.
שואל ה״מהרז״ו״ (ר׳ זאב וולף איינהורן), מדוע משנים את המילה הפשוטה הכתובה - ״משנתו״,
להסבר אחר - ״ממשנתו״?
מאיפה חז״ל לקחו את זה?
מתרץ ה״מהרז״ו״, שהמדרש למד זאת מכיוון שהמילה ״משנתו״ מיותרת.
אצל פרעה כתוב ״ויקץ פרעה״, אצל שלמה כתוב ״ויקץ שלמה״, מדוע פה כתוב ״ויקץ יעקב משנתו״?
הרי אם ״ויקץ״, ברור שקץ משנתו.
מדוע מוסיפה פה התורה אצל יעקב את המילה ״משנתו״?
לכן המדרש אומר אל תקרי ״משנתו״ אלא ״ממשנתו״.
מפה לומדים חז״ל שמי שהולך לישון כדי לקום בבוקר ללמוד תורה, גם השינה שלו נחשבת כלימוד תורה.
אדם כזה שחי בשביל לימוד התורה, כשקץ משנתו, הוא בעצם קץ מ״משנתו״.
עכשיו יובן מה שאומרים בקריאת שמע שעל המיטה, לפי נוסח עדות המזרח, בברכת ״המפיל״: ״ותן חלקי בתורתיך״.
לכאורה קשה, הרי ברכה זו לא קשורה למי שהולך לישון, אלא יותר למי שמתעורר ומתחיל יום חדש.
אבל לפי הסבר נפלא זה אפשר להבין ש״תן חלקי בתורתיך״, זכה אותי ללכת לישון במטרה לקום רענן ללימוד התורה.
3:
כתוב בגמרא במסכת ״שבת״, שכשבא מלאך המוות לקחת את נשמתו של דוד המלך, לא הצליח לקחתה כיוון שהיה דוד המלך עוסק כל היום בתורה, וכשאדם לומד תורה כנראה שאין אפשרות לקחת את נשמתו.
מה עשה מלאך המוות? עלה על עץ בחצר ביתו של דוד ונענע אותו חזק.
כששמע דוד המלך רעש חזק זה, פסק מלימודו ויצא החוצה לבדוק את מקור הרעש, ברגע זה שפסק מתלמודו הצליח מלאך המוות לקחת את נשמתו.
שואל ה״חפץ חיים״ זצ״ל, מדוע היה צריך לעשות תחבולה דרך רשרוש העץ, מדוע לא לעשות זאת כשדוד ישן? או באמצע ארוחה?
מתרץ ה״חפץ חיים״ שאצל דוד המלך, השינה שלו היא כדי שיוכל ללמוד תורה כשיקום.
גם כשדוד ישב לאכול, היה זה כדי שיהיה לו יכח ללמוד תורה.
אם כן, אחד כדוד המלך, כל עשרים וארבע שעות היממה שלו נחשבות כולן כלימוד תורה.
לכן היה חייב מלאך המוות לגרום לו לפסוק מלימודו לרגע קט כדי לקחת את נשמתו.
לפי הסבר זה נבין גם את מה שכתוב במשנה ב״פרקי אבות״ (ד׳ יב׳) ״ר׳ מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם ביטלת מן התורה, יש לך בטלין הרבה כנגדך״
אם אדם מבטל תורה, אז גם שנתו נחשבת ביטול תורה, גם כשהוא אוכל או עוסק בשאר דברים, הכל נחשב ביטול תורה, ולכן אמר ר׳ מאיר ״אם ביטלת תורה, יש לך בטלין הרבה כנגדך״.
4:
״ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש״
הגמרא במסכת ברכות (כו:) אומרת: ״תניא, יעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ואין פגיעה אלא תפילה שנאמר (ירמיהו ז) ״ואתה אל תתפלל ואל תפגע בי״.
לכאורה קשה, אם יעקב תיקן את תפילת ערבית, מדוע היא תפילת רשות ולא תפילת חובה כשחרית ומנחה שתקנו אברהם ויצחק?
ראיתי בספר ״תורה תמימה״ שמסביר לפי מה שכתוב בגמרא בעירובין (ס״ה.): ״אמר ר׳ אלעזר הבא מן הדרך אל יתפלל שלושה ימים שנאמר ״ואקבצם אל הנהר הבא אל אהוא ונחנה שם ימים שלושה ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם״.
פסוק זה מדבר על המסע הגדול שהוביל עזרא מבבל לכיוון ארץ ישראל.
כשהגיעו למקום חניה, לא הייתה מיושבת עליו דעתו של עזרא להתבונן מי הם ההולכים לצדו, רק לאחר שלושת ימים כשנח מטרחת הדרך הצליח במשימה.
מפה לומד ר׳ אלעזר שאדם שבא מטורח הדרך, אסור לו להתפלל שלושה ימים.
אם כן לפי זה אפשר להבין שיעקב שהגיע במסע מ״באר שבע״ ל״לוז״, תפילתו הייתה תפילת רשות כי מעיקר הדין אינו צריך להתפלל שלושת ימים.
אם הגמרא אומרת ששם תוקנה תפילת ערבית, אפשר להבין מדוע היא תפילת רשות.
(חשוב להביא כאן את דברי הריטב״א שאומר שהלכה זו היא רק בדורות ההם שהיה ליבם נכון, אבל עכשיו בין כך ובין כך אין מכוונים ומוטב שלא תתבטל התפילה. עכ״ל.
את התפילה המיוחדת עם ריבוי הכוונות שהיו רגילים אז, אי אפשר היה לעשות במשך שלושה ימים שלאחר מסע.
אך בדור שלנו, כנראה שרמת הכוונות בתפילה שלנו היא לא כזאת מיוחדת עד כדי כך שאי אפשר לעשותה אחרי שבאים מהדרך. וכך אכן נפסק בהלכה)
5:
לפני שבוע, שאל אותנו הרב ורקר, הרב של השטיבל שלנו, שאלה מעניינת.
מדוע היו ליעקב עיכובים רבים בשידוך, מדוע הוא עבר כל כך הרבה צער?
מדוע אותו לבן הארמי, שנתן את רבקה ליצחק בלי שום בעיות ועיכובים, אותו לבן, ייסר וציער מאד את יעקב בכל ענייני השידוכים שלו.
יעקב, שלכאורה היה השידוך הטוב בעולם היהודי באותה תקופה, גם תלמיד חכם, גם יחוס, גם מבית עשיר, לכאורה השידוך האולטימטיבי.
אז איך זה שדווקא הוא עבר כל כך הרבה עיכובים וצער בשידוך שלו?
הרב ורקר ענה לנו שהשידוך של יעקב עבר לו בצער מכיוון שעל הדבר הזה יעקב לא התפלל.
יעקב ביקש מהקב״ה: ״אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי..״
יעקב מתפלל על גופו, על נפשו, על פרנסתו, על אוכל ובגדים, רק על דבר אחד חשוב הוא לא התפלל, על הצלחה בשידוכים.
אני הקטן חשבתי על עוד תירוץ.
בפרשת ״תולדות״ כתוב שרבקה מצווה על יעקב לברוח אל לבן כדי שעשיו לא יהרוג אותו.
אך כשהיא באה ליצחק, היא אומרת לו סיבה אחרת לגמרי, ״קצתי בחיי מפני בנות חת״.
רבקה מבקשת מיצחק שיצווה על יעקב ללכת ללבן בשביל ענייני שידוכים.
כנראה שרבקה לא רצתה לצער את יצחק ולהגיד לו שעשיו רוצה להרוג את יעקב.
דבר זה עלול לצער מאד את יצחק כי כביכול הוא גרם לזה על ידי שברך את יעקב במקום עשיו, ואם חלילה יהרוג עשיו את יעקב, עלול יצחק לקחת את האחריות על עצמו, ואת זה רבקה לא רצתה לעשות, לכן בחרה להגיד לו תירוץ אחר, משני, גם חשוב, אבל לא האמיתי.
אכן, כשיצחק מצווה על יעקב ללכת ללבן, הוא לא מזכיר את הסיבה האמיתית בגלל הפחד מעשיו, אלא את הסיבה המשנית, התירוץ שאמרה לו רבקה, בשל ענייני השידוכים.
כשיצחק שילח את יעקב, לכאורה היה ראוי שיברך אותו בהצלחה בשידוכים, שהרי זאת סיבת הליכתו, ועל יעקב היה לכוון להתברך מיצחק על עניין זה.
אלא שדעתו של יעקב הייתה לברוח בגלל הפחד מעשיו ולא בגלל שידוכים.
הרי בכל הסיפור עם הברכות, יעקב היה בצד של רבקה, הצד ששלח אותו מהפחד מעשיו.
לפי זה חשבתי להגיד שזאת הסיבה שלא הייתה ליעקב סייעתא דשמיא בשידוכים, כי ציווי יצחק התבסס על עניין לא אמיתי.
ברכות צריכות כוונה חזקה, גם מצד המברך ובמיוחד מצד המתברך.
הראש של יעקב היה בהישרדות, לא בשידוכים.
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי