בישראל קיימות וכמה כמה קבוצות של חוקים ותקנות. שניים מן המוכרים שבהם הם: חוקים רגילים וחוקי יסוד.
חוקים רגילים יש לנו ב"ה, קרוב ל-1000. רובם חשובים ומוכרים: מחוק הביטוח הלאומי, דרך חוק התכנון והבניה, חוק הרבנות הראשית ועד חוק העונשין, כאשר כל אחד מהם עשוי לכלול עשרות או מאות סעיפים. חוקי יסוד לעומתם, יש מעט מאד, 13 במספר. חלקם הקטן מוכר לנו, דוגמת: חוק יסוד הכנסת, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד חופש העיסוק וחוק יסוד הלאום (שחוקק אך לפני 4 שנים).
חוק יסוד הוא למעשה מעין חוקת על, המשמעות היא שחוק רגיל אינו יכול לגבור עליו ולסתור אותו ושלא ניתן לשנותו אלא ברוב של חברי כנסת. חלק מחוקי היסוד ("המשוריינים") דורשים רוב מיוחד של 61 ח"כים ואינם ניתנים לשינוי ברוב רגיל, חלק מהסעיפים שבהם דורשים אפילו רוב מיוחס של 80 או 90 ח"כים. כל זאת למרות שהם עצמם חוקקו לפעמים כמעט במחטף: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו חוקק ברוב מקרי של 32 ח"כים בלבד מול 21 מתנגדים! כן, בדיוק כמו שהבנתם. חוק שהתקבל ברוב של 32 ח"כים, יכול לגבור גם על חוק שיתקבל ברוב של 61 או יותר. האבסורד במיטבו.
במהלך המהפכה החוקתית, אותה הוביל בראשית שנות התשעים שופט בית המשפט העליון דאז אהרן ברק, נתקבע מעמדם של חוקי היסוד ככאלה שכל חוק רגיל שתחוקק הכנסת, נבחן ביחס לחוקי היסוד. אם החוק סותר חוק יסוד כלשהו, אחת דינו – בטלות.
ומי הוא זה אשר יחליט אם החוק סותר חוק יסוד או לא? ניחשתם נכון: הבג"ץ.
ופה מתחילה הבעיה. הכנסת מחוקקת חוק שלדעתה הוא נכון וראוי, החוק מגיע למבחן הבג"ץ שבוחן אותו לדוגמא ביחס לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (המבחן הכי נפוץ) ומחליט על בטלותו.
ההתנגשות בין הכנסת (הרשות המחוקקת) לבית המשפט העליון (הרשות השופטת), היא איפה בלתי נמנעת.
אז מה עושים? מחזירים את הכח לכנסת.
איך? הרי היא בעצמה קבעה את חוקי היסוד שאין לעבור עליהם?
מוסיפים "פסקת התגברות" בתוך חוק היסוד.
כלומר, כל חוק יסוד (שהכנסת תהיה מעוניינת) יקבל הסתייגות שנקראת "פסקת התגברות", פסקה אשר כשמה כן היא. תוספת של שורה וחצי בצורת סעיף משנה, שמגדירה באלו תנאים ועם אלו חוקים רגילים או אחרים ניתן יהיה להתגבר על חוק היסוד. תוספת זו תיתן לכנסת אפשרות לתת תוקף לחקיקה הסותרת חוק יסוד זה, וכפועל יוצא אף לבטל התנגדות של בג"ץ לחקיקה כלשהי של הכנסת.
למעשה, יש כבר בישראל פסקת התגברות, למשל בחוק יסוד חופש העיסוק, וזה לשונה:
"הוראת חוק הפוגעת בחופש העיסוק תהיה תקפה אף כשאינה בהתאם לסעיף 4, (שבו מפורש חוק היסוד עצמו. א"י) אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף על אף האמור בחוק־יסוד זה".
האמת שגם בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, יש פסקת התגברות, אבל כזו שקשה מאד להשתמש בה, שכן היא מסוייגת ומוגבלת מאד, וזו לשונה: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".ושוב, מי יקבע מהו חוק הולם? מה הם ערכיה של מדינת ישראל? מהי המידה "העולה על הנדרש"? נכון. שוב הבג"ץ בתפקידו כמפרש ספר החוקים של מדינת ישראל.
מכאן נובעת הדרישה של כל מי שרוצה להחזיר את הכח לידי הכנסת שנבחרה ע"י האזרחים, לאפשר רק לכנסת ברוב כזה או אחר להגביל את תחולתם של חוקי היסוד ואף לחוקק חוקים ע"פ הבנתם של חברי הכנסת, שלא ניתן יהיה לבטלם "כי הם פוגעים בחוקי יסוד" ובכך לאפשר בעצם לרשות המחוקקת להגשים את מטרתה ולחוקק חוקים.
הפרת האיזון החשוב בין שלושת הרשויות והענקת זכות ווטו לרשות השופטת, היא הפגיעה המהותית בהגדרתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. היכולת של בית המשפט להתגבר על חוקים של הכנסת, לא היתה כאן תמיד. האם המשמעות היא שלפני 30 שנה, מדינת ישראל לא היתה דמוקרטית? היתה גם היתה. הדיון הציבורי על פסקת ההתגברות, הוא דיון ראוי וחשוב. אלה שמנסים להשתיק את תומכי פסקת ההתגברות בטענות "קץ הדמוקרטיה", הם עצמם האנטי-דמוקרטיים. אלה שמציירים את תומכי 'פסקת ההתגברות' כקיצונים מסוכנים, הם עצמם סותמי הפיות הסדרתיים.
רוצים לדון בכובד ראש? הבה נדון! חושבים שצריך לסייג את ההתגברות למקרים ספציפיים? בואו נדבר. אבל אל תכנו אותנו פאשיסטיים או רדיקלים.
הצגת כל התגובות