שמחת תורה - יחד שבטי ישראל // הרב בן ציון נורדמן

הערכות לפני יציאה במכוניות השמחה ברחבי העיר, בשנה שעברה (צילום: ללא קרדיט)

שיא השיאים של ימי החגים הוא חג "שמחת תורה" כשבשיאו עומדים השירה, הריקודים וההקפות עם ספרי התורה.

יש מנהג לערוך את מעמד "הקפות שניות" עם סיום החג - ע"פ תקנת המקובלים ובראשם האר"י הקדוש, יוצאים עם ספרי התורה לרחובות העיר ורוקדים פעם נוספת עם ספרי התורה.

פשט המנהג בכל ארץ ישראל, והוא מחבר את כלל הציבור, גם אלו שלא יכולים או מעוניינים לחגוג בבתי הכנסת בחג עצמו, על ידי הבאת החגיגות לכיכרות במרכזי הערים והוספת כלי נגינה והגברה שאותם לא היה אפשר להוסיף במהלך החג.

בחדרה נחגוג בע"ה ביותר מ-10 במות רשמיות, ביוזמת ובביצוע אגף אתו"ס שאני עומד בראשו, ועוד עשרות יוזמות פרטיות בבתי כנסת ובישיבות.

•

נצא בע"ה החוצה לכלל ישראל שלא יהיה אף אחד שיישאר מאחור.

שיתפתי בעבר את שמחת תורה שחגגנו בשנת 1993 במטולה. התקופה: מבצע "דין וחשבון". האווירה בארץ קשה ומדכדכת. הצפון מופגז מדי יום ביומו ותושבי העורף לא רואים את האור בקצה המנהרה. חג "שמחת תורה" קרב ובא, ורבה של מטולה, הרב ברוך פכטר ז"ל, מטכס עצה כיצד להביא את השמחה לעיר מטולה. קשה לשמוח. האווירה ברחובות מדכאת עד למאוד. כמעט אין יוצא ואין בא.

הייתי אז בחור צעיר, כשהוזמנתי יחד עם קבוצה של תלמידי ישיבה לעיר מטולה לכבוד חג "שמחת תורה". הרב פכטר ביקש מקבוצות בחורים מישיבות "קול תורה", "חברון" ועוד להגיע לעיר בחג ולשמח את תושבי האזור, ולא פחות מכך את החיילים ששמרו על הגדרות.

כשהגענו לעיר, שאלנו את המארחים היכן אנו ישנים. אני זוכר שהובילו אותנו למקלט עירוני, והודיעו לנו חגיגית שבמקום הזה אנו אמורים להעביר את החג. שריקות הטילים שמעלינו ורעמי האזעקות לא הותירו לנו הרבה ברירות.

כששאלנו את הרב פכטר היכן אמורים להתקיים הריקודים, הוא ענה לנו "ברחובה של עיר". וכך, כשרעמי התותחים ברקע, התחלנו לשיר ולשמוח לכבוד התורה ברחובה הראשי של מטולה. אני זוכר שהיינו סקפטיים לגמרי לאחוזי ההשתתפות של התושבים, אך הרב פכטר שפקד על הריקודים נסך בנו כל העת תקווה שהנה אוטוטו מגיעים ההמונים...

חלפה שעה של ריקודים, והלא יאומן התרחש מול עיננו. אט אט התמלא הרחוב בעוד ועוד אנשים מבני המושבה שנוטשים את המקלטים ואת המרחבים המוגנים, ויוצאים, אולי בפעם הראשונה לאחר תקופה ממושכת, לרחובה של עיר. לשמוח עם התורה הקדושה. היו אלו ריקודים היוצאים מן הלב. שמחה מהולה בדמעות. "שישו ושמחו בשמחת התורה".

יחד עם החיילים לא אשכח את יעקב, המושבניק עם השפם העבות, שנטל ספר תורה, נעמד בכיכר המרכזית והכריז שמכאן הוא לא זז... גם לא אשכח את יורם, הזקן הכי צעיר בסביבה, שרקד ופיזז כנער צעיר. זכורים לטוב גם אנשי התקשורת הרבים ובראשם הכתבת המיתולוגית לענייני צבא וביטחון כרמלה מנשה.

•

בשנתיים האחרונות תחת מגבלות הקורונה היו חגיגות יותר צנועות ויותר אישיות אבל שמחות לא פחות. אחד מרגעי השיא היה הצטרפות של אחד התלמידים שלי משכבר הימים מפרויקט חונכות בתו"ם בחרב לאת – התלמיד מאז עשה צבא וחיפש את עצמו בכל העולם, נפשו לא מצאה מנוח ובחר בחיי נוודות כשהוא מתפרנס מעבודה דרך המחשב הנייד, בקיצור בלון ללא חוט, היינו מתבדחים.

לקראת יום כיפור שלח לי הודעה שהוא מרגיש צורך עז לחזור לפחות ליום כיפור והחגים לארץ, משהו לחיבור, אלא שאז הטיסות היו משובשות לחלוטין ולא היתה לו שום אפשרות להגיע מנפאל לארץ ניסיתי לחזק אותו מרחוק...

הפתעה היתה לי כשהוא התקשר במוצאי שמחת תורה ממספר לא מזוהה, ואמר שהוא בחדרה ורוצה לטעום קצת משהו ממה שנשאר מהחג...

השעה היתה כבר עשר בלילה, אמרתי לו להצטרף איתי לרכב שמחה מאולתר מאחר וזכרתי שיש לו קול יפה וערב הצעתי לו גם ללוות את המנגינות וכו'... ככה הסתובבנו עד לקראת חצות כשהוא שר ובוכה.

סוף הסיפור היה שהוא את השנה כבר עשה בארץ ונזכה שבאחת הבמות בחדרה הוא יוביל בשמחה רבה... כשגם מועד חתונה עם בת זוג שהכיר קרב ובא.

תמיד אפשר לקפוץ על העגלה גם בחג האחרון וגם רק בהקפות השניות.... תנצלו את זה.