המחלוקת בין רבותינו הגאונים והקדושים, פרצה בשנת תקל"ב (1772), כשתנועת החסידות התפשטה בפולין ועד ליטא. חבורות של חסידים נוסדו במינסק, קארלין ושקאלוב. אפילו בווילנה עירו של הגר"א נמצאו חבורות סתר מטובי הרבנים שנתפסו לחסידות.
בית הדין בווילנא הכריז על חרם שקולו הגיע עד קהילת בראדי שבגליציה מרכז החסידות וגם שם יצאו בכרוזים כנגד החסידות.
לאחר תשע שנים בשנת תקמ"א (1781) יצאו המתנגדים למלחמה שנית, כיון שבזמן הזה נתרבו החסידים בקהילות ליטא ורייסן. באותה השנה הגיע לליטא הספר החסידי הראשון 'תולדות יעקב יוסף' שהובאו בו פתגמים בשם הבעש"ט עם ביאורים מתובלים בעקיצות חריפות כנגד הרבנים המתנגדים.
המתנגדים עשו כל שביכולתם לעצור את מה שהם הגדירו כ"מינים". גדולי קהילות מינסק, פינסק, בריסק, הורדנא וסלוצק התוועדו לאסיפה בעיר זעלוי בימי השוק והכריזו חרם קשה מאד על החסידים. הללו אסרו להתחבר אליהם, להתחתן אתם, לבא במשא ומתן אתם, ואף לקבור את מתיהם, וכמעט שהוציאו אותם מכלל ישראל.
בשנים אלו פרצה מריבה עזה בין הצדדים בקהילות ליטא ורייסן, שהוכפלה והושלשה לאחר חמש עשרה שנים.
המלחמה השלישית פרצה בשנת תקנ"ו (1796), בשנה זו התפרסם ספרו של הרה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי "תניא", או אז הקנאים הסיתו את הגר"א הזקן לצאת בכרוז חדש נגד מה שכינה "כת" הכובשת את הקהילות. בחרם הנורא הגר"א אישר לכל פרנסי הקהילות הגדולות בליטא, לרדוף את החסידים עד כמה שידם מגעת.
במלחמה זו שני הצדדים השתמשו בתכסיסים מגונים, בקראם לעזרתם של בעלי השלטון הרוסי. לאחר פטירת הגר"א בשנת תקנ"ח (1798) הגיע הריב לשיא, ואלמונים (שכל צד מאשים שהם שליחים של הצד השני), הלשינו על הצדיק 'בעל התניא' לפני הממשלה בפטרבורג, וע"פ הוראה של הקיסר נתפס הרבי וישב כשנה עד שנחקר ויצא לחופשי. כעבור שנה נתפס שוב הרבי והשתחרר רק בשנת תקס"א.
בהאשמות רבות הואשמו החסידים, וטענות רבות הושמעו כנגדם. רבות מהן האשמות שווא וטענות סרק שטפלו עליהם המתנגדים בעיצומו של הפולמוס. מקצת האשמות היו מוגזמות ומבוססות על עדויות מפוקפקות, ואף האשמות נקודתיות כגון קביעת מניינים מיוחדים, שינויים בסדר התפילה וזמניה, בשחיטה, אין בהם להסביר את ההתפרצות הבלתי מרוסנת נגד החסידים שלא נרתעה גם מרדיפות אישיות, כלכליות וחברתיות. האשמה בשבתאות הייתה חמורה מאד, למרות שטענה זו נשמעה רק בחדרי חדרים וברמזים בלבד.
טענה אחת חזרה על עצמה, והיא הזנחת לימוד התורה וזלזול בלומדי התורה.
הטענה על שינויים בסדרי השחיטה החסידית לא הוזכרה כלל בכתבי הגר"א ובפרנסי ווילנה, גם הלוחמים הקנאים ביותר בחסידות, הגאונים ר' ישראל לבל ור' דוד ממאקוב נמנעו בכל כתביהם מלהעלות טענה זו. כך גם הטענה על מעשה הוללות כגון "התהפכות" שהיו מעשי חוגים מצומצמים בתנועה החסידית, ומעשים מוזרים אלו אף גונו בחריפות גונו על ידי מנהיגי התנועה החסידית.
החשש היחיד האמיתי של הגר"א וסיעתו היה "ומבטלין תלמוד תורה ברבים ופורקים עול תור מעל צווארם – מבזים לומדי התורה הקדושים". כך כותב לדוגמה הרב קצינלנבויגן מבריסק לרה"ק לוי יצחק מברדיטוב: "אשר מאסו בתורה שבע"פ ומפרשי הש"ס כאפס ותוהו נחשבים להם".
המתנגדים האמינו באמונה שלמה שתנועת החסידות רוצה להכניס שינויים בסולם הערכים שהיה מקובל ביהדות בקרב יהודי ליטא שהשלב העליון בו הוא לימוד תורה, והערצה הכי גדולה היה ללמדן המתמיד בלימוד התורה.
ראשי החסידות התאמצו להפריך טענה זו, והרה"ק רבי שמלקי מניקלשבורג כתב: "שתו מימיהם של תורה שבכתב ובשע"פ, ולהם יד בגפ"ת".
'בעל התניא' כותב לקהל מוהילב: "ומה יקרו מאד בעינינו דברי חז"ל וערבים עלינו דברי סופרים יותר מיינה של תורה – ואם ימצאו בין החסידים איזו יחידים אשר הטיחו דברים שלא כהוגן, יבואו על עונשם, אבל אסור לדון ממי שיצא מן הכלל על הכלל כולו, כך נוהגים פושעי אומות העולם".
טענות אלו של ראשי החסידות לא ענו על טענות המתנגדים מתוך כתבי ראשוני החסידות כגאון הרה"ק יעקב יוסף הכהן: "לא ירגיל להיות מתמיד בלימודו רק יתערב עם בני אדם ג"כ", (תולדות יעקב יוסף פרשת ויצא).
עוד זעמו המתנגדים על הדברים הידועים בצוואת הריב"ש המיוחסים לבעש"ט הק': "הנשמה אמרה להרב שבא למעלת דברי עליונים, לא מחמת שלמד תורה הרבה מש"ס ופוסקים, כי אם מחמת שהתפלל בכוונה".
מקורות:
חסידים ומתנגדים, מרדכי וילנסקי
שמעון דובנוב, העבר, דביר
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
הצגת כל התגובות