פרשת השבוע פותחת בדיני השופטים, סדרי הדין והמשפט . מה זה נוגע אלינו כאנשים פרטיים שאינם יושבים על כס המשפט? אם נתבונן נמצא את עצמנו בסוג של 'שופטים', בכל רגע נתון... אם נרצה או שלא נרצה, האדם כל הזמן שופט.
כן, שופט! קודם כל את עצמו, אדם בודק את עצמו כל הזמן, ובפרט בחודש אלול שהוא זמן של חשבון נפש לסיכום השנה, ובתוך כך עליו למצוא את הנקודות הטעונות שיפור ושינוי.
יתרה מכך האדם מוצא את עצמו 'שופט' את כל מה שסביבו, את המציאות, את הזולת, ובעצם את כל העולם. התורה מלמדת אותנו את כללי המשפט, ונותנת לנו בעיקר את המבט הנכון והראוי, את הכלים לראות ולבחון את הסביבה בצורה חיובית. במסכת אבות מלמדים אותנו חז"ל כלל 'הוי דן את כל האדם לכף זכות', למדים זאת מהפסוק 'בצדק תשפוט עמיתך', הנה האדם נחשב כמו דיין ששופט את הזולת, והוא צריך להסתכל ולהתייחס במבט חיובי על הזולת. גם אם זה נראה לפעמים קצת קשה או בלתי הגיוני, המבט צריך להיות חיובי.
•
השבוע ביום ראשון זכיתי ללוות את בתי לחופה, בחסדי השם זו כבר החתונה השלישית, ובכל פעם מחדש אני רואה את החשיבות "לדון לכף זכות" לדוגמא נושא ההזמנות, לכאורה עניין טכני, נכון? כמה וכמה הזמנות לא הגיעו ליעדן, מסיבות שונות, היו גם כמה שנשכחו פה ושם, ביניהם היו אנשים קרובים מאוד. כמה שמחתי שהגיעו לחתונה כמה וכמה חברים וידידים ואמרו לי: לא קיבלנו הזמנה, אבל הרגשנו שזה הדבר הנכון, אז הגענו! כמה שמחה זה מוסיף. כמה לא נעים היה אם היו שופטים אותי ולא דנים לכף זכות?
וכן להיפך, ברור לי שיש אנשים קרובים שנעדרו מהשמחה פשוט כי לא יכלו להגיע, או כל סיבה אחרת. אני דן את כולם לכף זכות, ומוסר מודעה כי כולם אהובים וכולם ברורים. ובעזרת השם ניפגש בהמשך בשמחות ובלב שמח.
•
בעת כתיבת שורות אלו מתקשר אלי ידיד ותיק חבר מהישיבה ממשפחת רבנים מפוארת שמשמש בעצמו ברבנות, ומספר לי סיפור מדהים, שמעתי את צלילי התזמורת של החתונה... כך הוא אומר. נו... אז למה לא ראיתי אותך? לתדהמתי הוא מספר כי הגיע ברכבו עד החנייה, ושם הוא נתקף בסחרחורות חזקות ולא הצליח לצאת מהרכב. הוא החנה את רכבו וחטף תנומה קלה, הזמן חלף, ועדיין אינו יכול לקום. גם לאחר שהצליח להגיע הביתה, בקושי הצליח ללכת עד המיטה. לאחר יומיים הוא כבר הרגיש יותר טוב והתקשר לאחל מזל טוב.
הנה, לעולם לא היינו מעלים על הדעת סיפור לא הגיוני שכזה... אבל זה מה שהיה. למדתי מזה כמה צריך לדון לכף זכות גם שההסבר נראה לא הגיוני, המציאות עולה על כל דמיון, ולעיתים אנו מגלים כי המבט החיובי היה הנכון.
•
ולנושא האקטואלי הבא, לקראת פתיחת שנת הלימודים, כהורים וכאנשי חינוך. כמה חשובה היא הקניית הגישה הזו לילדים, המבט החיובי על הזולת. את המציאות אנחנו לא יכולים באמת לשנות, אבל את המבט שלנו עליה, אנחנו יכולים וצריכים לשנות.
וכשהילד מקבל את המבט החיובי הזה, יש לו כלי אדיר לחיים! הוא מתייחס בצורה חיובית אל החברים בכיתה, אל המורים, אל ההורים. ובעצם הוא יודע להתייחס נכון אל הטובות והחסדים שהוא מקבל מבורא העולם!
•
מספרים על מורה שהתחילה לקבל תלונות מההורים שאינם מרוצים ממה שהילדים מספרים על הקורות איתם בכיתה. המורה בדקה ועדכנה את העובדות, אך התלונות לא פסקו. המורה החליטה לכתוב מכתב תגובה להורים: "הורים יקרים, אני מבקשת מכם שלא להאמין לסיפורים של הילדים שלכם על מה שקורה בכיתה . בתמורה, אני מתחייבת לא להאמין לסיפורים שלהם על מה שקורה אצלכם בבית"...
נסכם, אחת המידות הטובות שראוי להקנות לילדי ישראל היא "לדון לכף זכות". ילד שגדל תוך כדי ראיית חצי הכוס המלאה, שמשתדל לראות בכל דבר את החיובי, את הטוב, את המועיל, הוא ילד מאושר שיגדל ויעשה נחת למשפחתו ולעם כולו.
יהי רצון שנזכה לכך, אנחנו וילדינו.