"הצלם רוצה שאני יחייך אבל אני לא באמת מסוגלת" את המשפט הזה שמעתי היום בקישינב באחד ממחנות הפליטים. עד היום ראיתי את המלחמה בעיקר במסכים, בוואצאפ וברשתות, היום התלוותי לנסיעה מיוחדת של איחוד הצלה ששכרה פשוט מטוס שלם בפעם המי יודע כמה כדי להביא את הפליטים האלו לבית האמיתי שלהם, לארץ ישראל.
לביקור זכינו שהצטרף גם הרב הראשי לישראל הגר"ד לאו שהגיע לחזק את אותם מסכנים שאבדו בן רגע את כל חייהם, את העבודה שלהם, את הבית שלהם ואת כל היציבות שהייתה בחייהם.
ראיתי משפחות שלמות שהגיעו בקושי עם שקית קטנה בה הצליחו לקחת כמה דברים קטנים, גם זה בקושי, והגיעו לאחד ממחנות הפליטים הפזורים בקישינב.
המראות היו קשים מאד, מה שהכי שבר את ליבי זה הילדים הקטנים שהסתובבו במחנות ועל פניהם צער עמוק משל גדלו בן יום ואבדו את התמימות הילדותית.
אני חושב שהיום ירד לי האסימון וקצת התחלתי להבין מה המשמעות של מלחמה זה הרבה מעבר למספרים היבשים שאנו קוראים בתקשורת זה להבין שכל פליט מתוך 2.5 מליון הפליטים שכבר ברחו עד כה זה עולם שלם, חיים שלמים שהשתנו ולא יחזרו עוד להיות כשהיו.
לצד הזוועה הייתה נקודה אחת של אור, כל הפליטים היהודים יודעים היום שיש להם בית לשוב אליו ועלינו מוטלת המשימה לארח אותם בנדיבות, לדאוג להם בלב פתוח, לקבל אותם ולדאוג שיוכלו להתחיל כאן את חייהם מחדש עד כמה שזה ניתן.