בשבוע זה מלאו ארבע שנים לפטירתו הפתאומית של חמי היקר רבי יצחק משה לוין ז"ל שהיה מכונה בפי כל: "ר' יצחק". בעבר קיבל את התואר "יקיר העיר חדרה" הוא היה בשר מבשרה של העיר חדרה, כפי שהיה מתבטא תמיד בשמחות ובהזדמנויות שונות: "אין כמו חדרה"...
אבל באמת הוא היה הרבה מעבר לזה, היה יקיר עם ישראל כולו, אוהב ישראל ללא תנאי, גומל חסד בגופו ובממונו. מדהים לראות שככל שהשנים חולפות, צצות להן עדויות שונות מכיוונים שונים על עזרה מכל הסוגים שרק הוא היה יודע איך לעשות את זה הכי טוב, והכי הכי בשקט, ללא רעש וצלצולים, ללא שמץ של חשבונות או פוליטיקה. כמה חסרים לנו אנשים כאלו בנוף...
אנסה להתחקות על קצות דרכיו, כדי להבין וללמוד ממעלותיו הייחודיות. יהיו הדברים לעילוי נשמתו.
ר' יצחק היה שריד לדור עבר , הוא הביא אל הדור שלנו את משנתה של אסכולת המוסר "שיטת נובהרדוק" כתלמיד מובהק של השיטה, נשא תמיד בגאון את מידת האמת שהייתה נר לרגליו ועמדה אצלו בראש מערכת השיקולים. הוא התרחק משקר כמטחווי קשת. גם במקרים שהאמת לא נעמה וערבה לאוזן שומעיו, הוא לא סטה אפילו סטייה קלה, והיא זו שבערה בו והניעה את דרכיו וצעדיו.
מאותו 'בית היוצר' הוא גם למד ולימד על זריזות, נחישות ותכליות. הוא ביטא את ההיפך הגמור מבטלה ושעמום. איש של תכלס ולמעשה. האמירה הרווחת כי "מה שאתה יכול לעשות מחר – תעשה מחרתיים" – פשוט לא הייתה קיימת אצלו... בהתנהלותו ראינו תמיד את דברי חז"ל "ואם לא עכשיו – אימתי?", לכל רגע יש ייעוד משלו, ורגע מהחיים שאבד - לא יחזור לעולם.
•
ראינו אצלו מכלול שלם של שלימות, שילוב של הרבה תכונות טובות, עם מאמצים כבירים ועבודת חיים עצמית. ישרות, ונאמנות. כך ראינו שלימות בענייני ממון, הוא נזהר כמו מאש שלא לגעת בפרוטה שאינה מגיעה לו ביושר. הוא עמל רבות לפרנסתו במהלך כל השנים, ותמיד נשא ונתן באמונה עם הבריות, והקפיד על כל אגורה שתהיה מזוקקת וכשרה למהדרין.
ר' יצחק היה מרבה שלום בעולם, "אוהב שלום ורודף שלום", תמיד ניסה לפשר ולתווך , להרגיע ולהסביר ולהרבות שלום בעולם. את הכל עשה ר' יצחק מתוך ענווה ופשטות טבעית.
בהיותו גדול בתורה שהרביץ תורה שנים רבות, כראש כולל וכמקים מפעלי תורה בחדרה ובעוד מקומות, יכול היה להנות מתפקיד תורני נכבד לאורך כל ימי חייו, אך הוא בחר את צידי הדרכים ולא הסכים להתבלט וליטול גדולה לעצמו.
באירועים תורניים, במוסדות אותם הקים במו ידיו, היה מתיישב באופן טבעי כאחד האדם, בספסלי האורחים, לא הסכים לשבת בשולחן הכבוד, ולא רצה ליהנות מהכבוד שהגיע לו ביושר.
התקיימו בו דברי חז"ל "כל הבורח מן הגדולה - הגדולה רודפת אחריו". הכבוד רדף אחריו, לאחר פטירתו, בהלווייתו המכובדת שכללה את פסיפס המגוון של אנשים מכל העדות החוגים והקהילות בעיר, כולם הרגישו מחוברים וקשורים, כולם אהבו אותו והשיבו לו אהבה על אהבתו אליהם. ומאז ועד היום לא פוסקים להגיע עוד ועוד סיפורים על גדלותו ופעליו הרבים בתחומים השונים.
•
נעמוד על תופעה זו של מכלול מעלות רחב שכזה שמצאנו בר' יצחק ז"ל, מתוך פרשתנו - פרשת תצווה – משה רבינו הצטווה למנות מערכת הקמה למשכן , בוני המשכן, רוקמי בגדי הכהונה המיוחדים לאהרן ולבניו הכוהנים ועוד.
בלשון ציווי הקב"ה למשה אנו מוצאים שני פרמטרים כתנאי לבחירת האומנים עושי המלאכה: " וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי " אנו מוצאים כאן דרישה לשתי תכונות מרכזיות: חכם לב, רוח חכמה.
מה היא הגדרתם של תכונות אלו, ומה ההבדל ביניהם? "רוח חכמה" היא חכמה בסיסית, המוקנית בליבו של אדם, אנו רגילים לכנות אותה חכמת ההמונים. אך הגדרת "חכם לב" שמורה לאדם שפועל להחכים את ליבו, כלומר, גם אם ליבו נוטה לצד אחד, הוא מגביר את את החכמה על נטיית הלב , ורותם ומשלב אותם לעשות את הנדרש, ולא להיכנע לרצונו השטחי והטבעי.
תכונה זו נדרשת כתנאי לעשייה במשכן השם, לעשות תמיד כפי שראוי ונכון לעשות, ולא רקמה שמתחשק באותו רגע...
דוגמא חייה לכך היה ר' יצחק שגילם באישיותו "חכמת לב", הוא לא ויתר לעצמו ולו לרגע, כך זכה וכל חייו היו מסכת של התעלות ועבודה עצמית שהביאה אותו לפסגות אלו שאנו עומדים היו מרחוק ומשתאים מול דמותו הענקית!
בחכמת לב זו הוא השכיל לאגור זכויות במשך כל החיים, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה "חכם לב יקח מצוות", תמיד ידע לומר את המילה הנכונה לכל אדם, בסופר, בבנק, בדואר. והכל מתוך חדווה ומאור פנים. הוא לא עזב את המקום עד שהעלה חיוך על פני העומד מולו, גם אם זה היה ילד קטן.
העיר חדרה אליה היה קשור ומחובר - זוכרת אותו גם הלאה. דמותו תישאר חקוקה בלבבותינו, והלוואי ונלמד כולנו מדרכיו הטובות והישרות.
הצגת כל התגובות