בסוף שבוע שעבר אירחנו בבתי החינוך של "מדעים ויהדות" את שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא ביטון. כהרגלנו אנסה לגעת בהקשר האקטואלי מפרשת השבוע.
במשך כעשרים שנות פעילות בתי החינוך של "מדעים ויהדות", הכרתי את כל שרי החינוך, ורובם אף ביקרו בבית ספרנו, החל מפרופ' יולי תמיר, ועד לתקופה זו. אינני ממונה לחלק 'ציונים' ותארים, ובכל אופן אביע את דעתי הפרטית, בתקווה להרבות בראיית הטוב ...
במהלך ביקורה של השרה , הבחנתי בנקודה שבעיני היא משמעותית ביותר. לאורך כל הביקור היא הייתה רגישה בצורה מעוררת השתאות, מיוחדת וייחודית כלפי החלש / השונה. רק לדוגמא, כשנכנסנו לגן הילדים, היא הבחינה בהבזק של שנייה בילד שעומד בצד וקצת עצוב, היא עזבה את כל המשלחת, כולל ראש העיר וצוות הבכירים, וניגשה אל הילד. כך כל ילד שנפגשנו איתו במסדרון זכה להתעניינות כנה ואמיתית. זיהיתי כאן ערנות למצוקת הזולת, דאגה לרווחה ולחוסן הנפשי והגשמי לכלל ולפרט.
בכל מהלך הביקור היה ברור לכל המשתתפים האג'נדה של השרה, כי ראשית כל ולפני הכל יש לדאוג לצוות מכיל, מבין ומחבק, להוסיף יועצים ופסיכולוגים לבתי הספר. שהרי ילדים שלא פנויים רגשית, שלא מגיעים שמחים לא יוכלו בשום דרך להגיע להישגים המצופים.
*
בפרשתנו – פרשת משפטים – אנחנו נמצאים לאחר המעמד הנשגב של קבלת התורה בהר סיני, ודווקא כאן, אחרי נקודת השיא, עוסקת התורה בציווים וברשימת דינים העוסקים בהתנהלות שבין אדם לחברו, החל מ'חוקי יסוד' ומשפטים בדיני ממונות, והמשך במצוות גמילות חסדים בגוף ובממון.
ברצוני להתעכב על רצף פסוקים בפרשתנו, שמרעידים את ליבי בכל פעם מחדש: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ...". רש"י מפרש את הפסוק על כל אדם, שאסור לצער ולענות אותו, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח, ודבר מצוי לענותם. זהירות יתירה נדרשת לא לענות את השכבות החלשות, שלצערנו רגילים לעשוק אותם.
אך בדברי האבן עזרא אנו מוצאים חידוש נוסף, נוקב ומחייב, וכך הוא כותב: "לא תענון – בלשון רבים, כי משפט הרואים העינוי והחרישו, כמשפט המענה. על כן כתוב: "אם ענה תענה… והרגתי אתכם". מדהים! דין אחד למי שמענה ולמי שעומד מנגד ומחריש ולא מוחה. אנו מחויבים לזעוק ולמחות על עיוות הדין מכל סוג ומידה.
התורה מתארת את המצב בו אותם אומללים זועקים וקוראים לעזרה כלפי שמים, "צעוק יצעק אלי", וכותב על כך הרש"ר הירש: "אוי לה למדינה שבה סובלים אלמנות ויתומים, ואפילו נציגיו הרשמיים של הציבור אינם עומדים לימינם: " יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם " (דברי הנביא ישעיה). אוי ואבוי אם לא נשאר להם 'כי אם' לצעוק אלי. חייכם שאני אשמע צעקתם ואביא פורענות על החברה, המביאה את החלשים שבה לידי כך שלא נותר להם אלא לפנות אל ה'".
*
כאמור, מיד לאחר מעמד סיני, התורה מלמדת אותנו ובדגש על נציגי הציבור – כדברי הרש"ר הירש, כי עלינו לקחת אחריות מלאה שלא יהיו בסביבה תשושי כוח שנפגעים פיזית או נפשית, מחוסר תשומת לב של הציבור למצוקתם. חובה עלינו להשקיע כל מאמץ ולשים זאת בעדיפות עליונה, כי יסוד החסד והטוב הוא יסודם של ישראל.
הלימוד הראשון שהתורה מלמדת אותנו לקחת אלינו לחיי המעשה מקבלת התורה הוא פרשת משפטים, תיקון ענייני החברה והמוסר שבין אדם לחברו. להיות ער לעוולות להיות רגיש לזולת
*
לסיום, אי אפשר שלא להתייחס לסאגת הקורונה הרווחת בימים אלו, בדגש על עמדת משרד החינוך בנדון. בדברי סיכום הביקור ציינה השרה, "ילד בריא מקומו בבית הספר ילד חולה (בכל חולי !!!) מקומו בבית", ואולי זה עוד דבר טוב שניתן לקחת מתקופת הקורונה, "ילד/מורה חולה נשאר בבית גם אם זה שפעת או הצטננות או כאב ראש ומורה לא אמור להגיע חולה לבית ספר, וכן לא אמורים להסתכל עליו לא טוב אם הוא אומר שהוא לא מרגיש טוב".
מי יתן ונזכה שלא זו בלבד שתשושי הכוח לא יפגעו, שנזכה לשמחם, לתמוך בהם, לאמץ אותם אל ליבנו ולתת להם כוח ועוצמה.
הצגת כל התגובות