1:
״ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה״.
רש״י הקדוש אומר שמחמת צערם לא קיבלו את דברי התנחומין.
מקוצר רוח - כל מי שהוא מצטער בצרתו, רוחו ונשימתו נעשית קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו מחוסר מנוחת הנפש.
אם כן לפי רש״י בני ישראל לא שמעו אל משה מחמת חוסר מנוחת הנפש שבאה כתוצאה מריבוי הדאגה והצרה.
הרמב״ן מפרש שהסיבה שבני ישראל לא שמעו למשה היא לא בגלל שלא האמינו בה׳ ובמשה שמבטיחים להם שהגאולה קרובה, אלא שמגודל טרחם ועמלם לא היטו אוזן להאזין לדברי משה בגלל קוצר רוח שבא כתוצאה מהסבל הגדול, מה שהביא את בני ישראל לרצות למות מרוב צער ולא להמשיך לחיות עוד, אפילו שידעו שבהמשך יהיה להם יותר טוב.
הצער היה כ״כ גדול שהביא אותם ליאוש, גם המחשבה על עתיד טוב יותר לא עזרה.
לפי הרמב״ן: ״קוצר רוח״ - הוא הפחד שלא יהרגם פרעה בחרב, פחד יומיומי שגרם להם לקוץ בחייהם.
ו״עבודה קשה״ - הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם, דוחק שלא נתן להם אפילו דקה לחשוב על אפשרות של עצה כנגד פרעה.
כדי לחשוב, צריך זמן, לבני ישראל לא היה את הזמן הזה.
2:
ה״חזקוני״ מפרש שבני ישראל סרבו לשמוע למשה בטענה שהוא זה שגרם לפרעה לשנות את תנאי עבודתם לרעה.
לא שמעו אל משה - לא רצו לשמוע בגלל שהוא גרם להם לקוצר רוח ועבודה קשה.
הגאון מוילנא מסביר שיש שני סוגי עינויים.
האחד, עבודה פיזית קשה מאד שיש לה זמן קצוב, היא מאד קשה בשעות העבודה אבל כשגומרים את שעות העבודה יש מנוחה שלמה לאותו עובד.
השני, היא עבודה קלה אך מבוצעת ללא הפסקת מנוחה.
זה מה שקרה פה.
״לא שמעו אל משה מקוצר רוח״ - זאת העבודה שרק לכאורה נראית קלה, העבודה לקושש קש, אך מה שקשה בעבודה זו שאין זמן מנוחה בכלל, אין זמן קצוב שבסופו מסיימים והולכים לנוח.
״ומעבודה קשה״ - העבודה הקשה פיזית שיש לה זמן קצוב ומנוחה בסופה.
יוצא לפי הגאון מוילנה שהקש ששבר את גבם של ישראל היה דווקא העבודה שנקראת לכאורה קלה, לקושש קש.
3:
״וידבר משה לפני ה׳ לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים״.
רש״י במקום אומר: ״זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה״, מהו הקל וחומר? אומר משה לקב״ה: ״אם עם ישראל לא מוכן לשמוע אותי, איך ירצה לשמוע אותי פרעה, הרי קל וחומר שהוא לא ישמע אותי״.
שואל ה״דעת זקנים מבעלי התוספות״, איזה קל וחומר יש פה? הרי בני ישראל לא שמעו בגלל ה״קוצר רוח ועבודה קשה״, אבל לפרעה אין את ה״קוצר רוח ועבודה קשה״, אם כן מדוע שלא ישמע אל משה?
ומתרץ שאת הקל וחומר מסבירים כך:
אם עם ישראל לא שמעו אל משה אפילו שבא לבשר להם בשורת שחרור, שממש בקרוב יופסק שעבודם, איך ישמע להם פרעה שהוא זה שאמור לשחרר אותם כנגד רצונו.
אם המשתחרר לא ישמע, קל וחומר שהמשחרר לא ישמע.
4:
פירוש נוסף יש במהרז״ו (רבי זאב וולף איינהורן) שמביא את ה״מכילתא״ שם כתוב על הפסוק ״ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה״, ר׳ יהודה בן תימא שואל, וכי יש לך אדם שמתבשר טובה ואינו שומע?
איזה הגיון יש בזה שבאים לבשר לאסיר שהוא עומד להשתחרר והוא אינו שומע?
אלא אומר ר׳ יהודה בין תימא, שהיה קשה לעם ישראל להשתחרר מהעבודה זרה שהיו שקועים בה במצרים.
כל בני ישראל (חוץ משבט לוי) עבדו במצרים עבודה זרה, שנאמר בפרשת בא: ״ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח״ - משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן לעבודת הפסח.
גם בנביא יחזקאל כתוב ״ואומר אליהם, איש שיקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו אני ה׳ אלוקיכם״.
בני ישראל הבינו שאם הם משתחררים, הם אמורים ללכת להר סיני לקבלת התורה ויהיו מוכרחים לעזוב את העבודה זרה שהורגלו בה עד עכשיו ואת זה הם לא רצו.
העדיפו להשתעבד והעיקר להמשיך בהרגל העבודה זרה.
זאת הסיבה שהם לא שמעו אל משה.
עכשיו יובן הקל וחומר.
אם עם ישראל שלא היו עובדי עבודה זרה מדורי דורות, הרי אבותם לא עבדו עבודה זרה, אלא שלאחר שמתו הדור של יעקב ובניו מצאו עצמם מתבוללים.
אם הם לא מוכנים לשמוע למשה כדי שלא יצטרכו להשתחרר מהעבודה זרה, איך ישמע פרעה, שהוא עצמו העבודה זרה מבחינתו.
לפי זה יהיה הפירוש של ״ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה״, קוצר רוח כיוון שרוחם ונשמתם נתקצרה מהקדושה, ועבודה קשה זה העבודה זרה שקשה להם לעזוב אותה.
5:
ישנם בתורה ובמדרש שלושה זמנים שונים לגבי אורך גלות עם ישראל במצרים.
בברית בין הבתרים הקב״ה אומר לאברהם שעם ישראל יהיו בגלות ארבע מאות שנה ככתוב: ״ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה״
בסוף פרשת ״בא״ כתוב: ״ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה״.
לעומת זאת ב״פרקי דרבי אליעזר״ כתוב שבני ישראל ישבו במצרים מאתיים וחמש עשרה שנה.
(למעשה לא היו עם ישראל במצרים, לא ארבע מאות ושלושים, לא ארבע מאות ולא מאתיים וחמש עשרה שנים, בני ישראל יצאו לאחר מאתיים ועשר שנים. ישנם הסברים רבים מדוע יצאו בסוף במאתיים ועשר שנים, על כך נדבר בהזדמנות אחרת)
בעל ה״מגלה עמוקות״ מסביר ששלושת הזמנים האלו הם כנגד נפש, רוח ונשמה אותם קלקל אדם הראשון כשחטא, ואותם אמורים בני ישראל לתקן על ידי שעבוד מצרים.
״רוח״ בגימטריה מאתיים וארבע עשרה, כדי לתקן את הרוח היו עם ישראל צריכים להשתעבד שנים אלו ולצאת כשיגמרו בשנת המאתיים וחמש עשרה, כמו שכתוב בפרקי דרבי אליעזר.
אם עם ישראל היו נשארים ארבע מאות שנה, היו מתקנים את ״הנשמה״ שהיא בגימטרייה ארבע מאות.
אם היו נשארים ארבע מאות ושלושים שנה היו מתקנים את החלק שנקרא ״נפש״ שהוא בגימטרייה ארבע מאות ושלושים שנה.
עכשיו יובן מדוע לא שמעו בני ישראל למשה.
משה מגיע בשנת מאתיים ותשע ומבשר להם שעומדים להיגאל.
אומרים לו בני ישראל, הרי כמה שנים הם אמורים להישאר משועבדים? או מאתיים חמש עשרה או ארבע מאות או ארבע מאות שלושים.
אם כן הם טוענים איך זה יכול להיות שאתה מגיע לגאול אותנו בשנת מאתיים ותשע, הרי אפילו ל״רוח״ שהיא שווה למאתיים ארבע עשרה עדיין לא הגענו.
עכשיו מבין את מה שכתוב שלא שמעו אליו בני ישראל מקוצר ״רוח״, שאפילו שנות ה״רוח״ שהן מאתיים וארבע עשרה, עדיין לא הגיעו.
(טור זה מבוסס על אחד מהשיעורים המופלאים של הרב ברוך רוזנבלום שליט״א, ממליץ אני לכולם להקשיב למקור, לשיעורים המיוחדים שלו)
טור זה יהיה לעילוי נשמת היולדת מרת תמר שחטר ע״ה (בתו של הרב בויאר ראש ישיבת תורת יעקב בקרית הרצוג ב״ב) שנפטרה מסיבוך לידה בגיל עשרים ואחת, ברוך דיין האמת.
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי