החורף התחיל. אני עומד מול ארון התה במבט משוטט, תוהה לעצמי איזו קומבינציה צמחית תהפוך לי את השמים הדומעים בחוץ ליצירת מופת. המבט נע מפה לשם עד שנופל על התה הלבן שקניתי בעיר מנאלי שבצפון הודו.
-----
עבר זמן מאז היה לנו ערב חורפי אמיתי, כזה שמשלב בתוכו קור, רוחות וגשמים. כשערבים כאלו קורים לעיתים תכופות אנחנו הופכים לאפאטיים, התרגלנו כבר - לא משנה מה יקרה, מה יהיו המעלות וכמה רטוב. החיים אחזו בנו בכח אינרציי, משטים בנו במשחקי חורף-חורף, קיץ-קיץ. אבל כשהכל מתחיל אנחנו עדיין ילדים בזמן, מתרגשים ומנסים לשחק משחקים.
בתוך תוכנו כולנו רוצים להיות שוב ילדים, להשתולל ולנסות כל דבר. הלהבה ה'תינוקית' הזאת בוערת אי שם בפנים, מנסה להלחם בכל אותם דפוסים שקיבענו את עצמנו לתוכם, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. המלחמה היוקדת שמאחורי הקלעים בין הצעיר למבוגר.
בתחילת דבר חדש, הכל שונה. רוחו של הילד צפה, וישנה התרגשות ובעבוע של רגשות שונים. כשערב חורפי ראשון בפתח פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו ערניים; המרק רותח על האש, התה נשלף והדבש מחכה שסוף סוף ישתמשו בו, ומבקש שיאמינו במתיקותו גם בקיץ.
נדמה כאילו יצאנו למלחמה בשינוי, תגובת הנגד מהירה וברורה, וכהה לאט לאט ככל שהחורף מתקדם.
-----
היינו לקראת סוף הטיול, נשארו כמה שבועות בודדים, ובתוך הלב הרגשנו שזהו - הכל עוד רגע נגמר. די. חייבים להספיק לפני שמאוחר.
היה זה בסיום מסע מפרך של 470 קילומטרים. חצינו באופנוע את אחד הכבישים המסוכנים בעולם - כביש לה-מנאלי. נסיעה שכזאת בארץ לוקחת כנראה חמש שעות - הכל לפי המרבה והממעיט, אך בתוואי הנסיעה בכביש ההוא הנסיעה לוקחת לג'יפ משהו כמו שמונה עשרה שעות, ואי אפשר כל כך להמעיט, גם לשיטת המחמירים.
הדרך, אם אפשר לקרוא לה כך, היא מה שהיו קוראים לו בארץ מסלול ג'יפים. רצופה בשלוליות מים עמוקות, בבוץ סמיך, בשלג עצוב ובעליות אין סופיות לגבהים של ארבעת אלפים וחמש מאות מטר.
בלי שום ספק, לא הייתי נוסע לעבודה בכביש כזה, אך בטיול - לא הייתי מפספס אותו ויהי מה. על הדרך הקשה מפצה נוף שכאילו מרגיש בעוצמת המקום. הרים בצבעים שונים צועקים ושרים בשפות שונות. נחלי מים שיורדים מכסא הכבוד שוצפים כבדרך אגב, מודעים עד טביעה לעוצמה שלהם, והמרחב האינסופי כאילו אומר לך - "הכל פתוח, הכל אפשרי", או כמו שההודים אוהבים לומר - "סבקוץ' מילגה", כלומר, הכל אפשרי. ובתכלס', אחרי דרך שכזאת, אני מאמין להם בלב שלם.
תוך כדי רכיבה מתרכזת אנחנו עוצרים, פעם בכמה שעות באיזה בית הארחה קטן שעל הדרך. הידיים רועדות מנענועים בלתי פוסקים של ההגה, הרגליים מכווצות ממשחקים של קלאצ וברקס, והמח הופך לפריך אחרי חישובים מתוחכמים של זוויות עלייה, זוויות ירידה ובריחה מאבני דרך - שגם הן רוצות להיות חלק מהדרך הארוכה הזאת, למרות הפרדוקס שבדבר.
יש בזה משהו נפלא - בתוך המסלול המדברי הזה שממשיך וממשיך וממשיך, ישנן נקודות שמסמנות לך 'עצור', וכמו גחלילית לאור כל הגוף משדר לך באחת לעצור. עצרנו.
וכך זה חוזר על עצמו, מידי כמה שעות אנחנו עוצרים, בודקים שהאופנוע בסדר, שיש מספיק דלק, ושלחץ האוויר בגלגלים לא נפגע מאבנים חדות וממכות יבשות.
לו הייתי עושה את הדרך כיום, כנראה שהייתי משתהה יותר, לוקח את הזמן כמו שלוקחים בהודו. אבל עשיתי את הדרך אז, ומה שהיה חשוב לי הוא בכמה זמן נעשה את הדרך, לא כדי להגיע - כדי לספר. לכל מקום יש את ה"קוליות' שלו, ובאזורית ההיא הדיבור היה: "בכמה זמן עשית את הדרך מלה למאנלי", או הפוך.
את רוב הדרך עשינו לבד, אני רוכב ואשתי יושבת מאחור. מעטים האנשים שאתה פוגש בדרך, אבל כשאתה פוגש כבר מישהו - אתם ישר הופכים להיות צוות, אלו שסוללים את עצמם דרך ארץ צל-מות. מכיוון שנסענו לבד, העצירות היו קצרות יותר, הסטופר רץ במרץ והיו לנו יומיים להגיע מהנקודה הראשונה לשניה.
זכרון משעשע עולה לי תוך כדי הכתיבה: ערב הנסיעה, אנחנו עוצרים בכפר קטן בפתחה של הדרך. הגסט האוס חף מתיירים אחרים, ואני מפעיל ברמקול קטן את השירים של אלי פרידמן, ככה הוא הלב - ברגעים של דממה הוא יודע בדיוק מה מתאים לו.
לקראת סוף הדרך, התיישבנו באחד הפונדקים כדי לשתות תה חם. תוך כדי ישיבה וניגון קטן בגיטרה, איתיי, חבר שהכרנו כמה שבועות קודם רוכב באופק על האופנוע שנקרא שמחה.
אי אפשר לתאר תחושה שכזאת. באמצע שום מקום, כשהכל מסביב עצום ואתה כל כך קטן, ופתאום צץ לו פרצוף מוכר. חוויית הבדידות היא תהום עמוקה, ומנגד, חוויית הקירבה עמוקה ממנה.
יגידו מה שיגידו האנשים על הזמן, התיישבנו מחדש ומלכי צדק הגיש לנו כוס חדשה של תה, בעלות יחסית של מקלן 25.
ההודים נורא דקדקנים בתה. לצורך העניין, תה עם ג'ינג'ר יקר מתה לימון, ותה לימון יקר מהתה הרגיל. הזמנו תה עם ג'ינג'ר, בכל זאת, לא בכל בדידות אתה מוצא חבר טוב.
שתינו, שתקנו, דיברנו, בחנו את המפות והדרך קראה לנו. יצאנו שוב לגמוע את 200 הקילומטרים שנותרו, אבל עכשיו הכל היה שונה - רכבנו כקבוצה. זה לא שחיפשנו מישהו לרכב איתו, ברוב המסע, מאות רבות של קילומטרים רכבנו לבד, אך כשזה מגיע ומרגיש טוב, כדאי לנו להקשיב ללב. יש מסעות של בדד, ויש מסעות של בדד פלוס אחד.
כשנוסעים למרחקים גדולים מטבע הדברים אפשר להרגיש בהבדלים בין הרוכבים. המהירויות לא שוות, יש מהירים ויש איטיים. אנחנו היינו שניים, והוא היה אחד, והדרך מסבירה פנים למשקל נמוך, קשה לה כשחולפים עליה בכבדות.
לרוכב יחידי התמרונים בין סלעים ושאר מכשולים קלה יותר, ולשניים מורכבת יותר. מצד שני, שניים שעשו את הדרך יחד, על אותו אופנוע - יש בהם משהו שחיבר אותם יחד בשלהבת שלא נגמרת.
יצא שאיתי נסע איתנו למרות שלבדו היה מתקדם מהר יותר, זה חלק ממה שמגדיר אדם כאנושי - הצמצום במקום אחד למרות המטרה, כדי להרוויח במקום אחר. גשם מול רוח. סוף מול אמצע. רגש מול שכל.
אני חושב שחבר טוב הוא כמו נקודה בחלל. כל עוד היא איננה - אין לנו איך למקד את הראייה. העיניים שלנו משוטטות קדימה ואחורה, אבל על מה אנחנו מביטים? ברגע שישנה נקודה - כל האטמוספירה מקבלת פרופורציות. יש לנו לאן להביט קדימה.
רכבנו אל עבר השקיעה, כשאיתיי מקדימה, נעלם ומופיע בינות להרים ולסיבובי האימה. בדרך עצרנו לישון במסעדה שפתחה לנו שתי מיטות, אנחנו שוכבים בחדר אחד, ובצד השני אנשים מגיעים ושוב המסעדה נפתחת, וכבר עברו כמה שעות מזמן הסגירה. נפתחת ונסגרת וחוזר חלילה כמיטב המסורת ההודית - אין שום דבר קבוע. איתי המשיך הלאה וסיכמנו שנפגש בבוקר ונמשיך.
המסע נמשך בבוקר, מספר לנו שעוד מעט וזהו - הרגע המסוכן ביותר. מאדם שביר וקטן אל מול הרי הענק, אתה מרגיש לפתע ענק מימדים, אתה הוא זה שכבש את הדרך, אתה הוא הקבוע אל מול כל העוצמה הזמנית הזאת. דווקא שם אתה מקבל את השיעור החשוב. באחד הסיבובים כלפי מטה פגשנו מקרוב את הרכב שבא ממול, הצלחנו לעצור על הנקודה, ופתאום הבלון מתפוצץ - אתה תמיד בדרך, לא משנה מה כבר עברת.
הנשר שפגשנו כמה דק אחרי על שול הדרך (ובעצם, כל הדרך הזאת הייתה שול אחד ארוך) צופה מטה רחוק רחוק כמו צחק על הסיטואציה. "לי אין סיבובים - רק קו ישר", הוא אמר וכולנו צחקנו כשהבנו כמה עפנו על עצמנו, דם כשלא היו לנו כנפיים..
כשסוף סוף הגענו למנאלי, והכבישים הפכו לברורים יותר והפרצופים למוכרים, הלכתי לקנות לי תה, שיהיה. זכר למסע, זכר לסכנה הדמומה.
אפר מנאלי שוקקת חיים, צבעונית מאוד, והחבר'ה אוהבים לשבת בבתי קפה ולספר על מה היה, ומה בתכנון, ובקיצור, שונה באנרגיה מהדרך השוממת, ובאיזשהו מקום - אי של תיירים נמרצים שמצאו את עצמם יושבים שעות ארוכות ולוגמים שתיה חמה.
הגעתי לדוכן התה, והמוכר מציג לי את הצמחים, כזה וכזה וכזה, עד שהגיע אל התה הלבן. כאחד שהחשיב את עצמו כטועם תה מקצועי ובקיא במסיבה ההיסטורית שהפכה את התה ליותר מסתם שתיה, הייתי נבוך, ומשכך - להוט. אין בעולם דברים שמניעים אותי כמו ה'חדש'. החדש מפלס לו דרך מסוכנת יותר מכביש מנאלי-לה בתוך ליבי, ובכמה רגעים אני נשפך החוצה, מבקש להכיר ולדעת.
קניתי תה רגיל, ותה לבן. דא עקא, התה הלבן משלש במחירו את התה הרגיל, מצד שני - תה לבן, מתי שמעת בכלל על תה לבן? כנראה שהייתי מוכן לשלם אף יותר, העיקר שאותו תה עלום יהיה אצלי.
כששבנו ארצה פתחתי בחרדת קודש את התה. מערבל אותו בתוך הכוס בידידות רבה ששייכת רק לעשירים. אשתי טענה שאין בו טעם, ולעומתה אני הרגשתי כל נים של טעם.
אותו וויכוח לא נגמר אף פעם. בכל הזדמנות שהרגשתי שעכשיו הוא הזמן המתאים ביותר לתה לבן הייתי מכין, ושוב הוויכוח חוזר על עצמו - היא בשלה, אני בשלי והתה בשלנו. 'יש טעם או אין טעם' - שאלת המהות מתקופה שייקספירית.
לכל דבר בעולם יש טעם, וכל דבר בעולם נטול טעם. זה אנחנו שנוגעים בו והופכים אותו למה שהוא. אני, שאותו תה יש לו אצלי טעם של 470 קילומטר עטורי אבק ובוץ, מרגיש כל פעימת לב 'תיית', ואשתי, שתה לבן אצלה הוא בסך הכל תה לבן - ולתה לבן אין טעם, אין לו טעם. ועם זה אני נוטה להסכים כיום, לתה לבן אין טעם.
-----
החיים שלנו הם מסע של חוויות, מסע שאט אט הופך לחוקי ולקבוע, ולפעמים, פתאום כשבא חורף אנחנו שבים לפסוע לרגע בלי כללים, צועדים וטועמים בכלל דרכים אחרות.
הצגת כל התגובות