הייתי שם.
הייתי שם ברגעים בהם העולם עצר מלכת.
הייתי שם ברגעים בהם נפתחו שערי גהינום,
ברגעים בהם ניתנה הרשות למשחית, להשחית.
הייתי שם, וניצלתי.
• • •
הייתי שם, בעליה להר, משתרך יחד עם אלפי העולים הנרגשים, כמהים להגיע אל הציון הקדוש
לבכות, להתחנן, להודות ולבקש, כי 'כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו'.
הייתי שם בהדלקה, בשמחה, במראה המרהיב של האש הרוקדת יחד עם אלפי בית ישראל לצלילי 'אמר ר' עקיבא, אשריכם ישראל'.
הייתי שם ברגעים הבודדים והיפים בחיים
בהם אין קיטוב ואין שנאה,
אין תחרות ואין גאווה,
ברגעים בהם כל מה שיש זה אהבת ישראל, דיבוק חברים וחיבור משותף אל העוצמות הבלתי נתפסות כשאלפי איש שרים יחד בפעם המי יודע כמה את המשפט המרטיט 'תורתו מגן לנו, היא מאירת עינינו'.
• • •
משם המשכתי יחד עם כולם, אל התחנה הבאה...
• • •
הייתי שם באותו מעבר קטן וצר יחד עם מאות האנשים, המנסים ללא הצלחה לפלס את דרכנו אל ההדלקה הבאה, בלי להבין את גודל השעה, את המלחמה המתחוללת בשמים בין מלאכי השרת למלאך המוות, רצינו רק ללכת מחיל אל חיל, רצינו להמשיך ולספוג את הקדושה.
הייתי שם בקריאת ה'הצלה למעבר דב' הראשונה, המשכנו ללכת. זה לא חריג.
'הצלה למעבר דב', רעם קולו של האיש.
המשכנו ללכת.
'הצלה למעבר דב', צרח האיש.
המוזיקה נעצרה, ואיתה גם אנחנו.
לא באמת עצרנו.
המשכנו, אך הפעם בעל כרחינו.
המשכנו כי לא יכולנו אחרת, המשכנו כי לא היה איך לחזור.
התנחמנו שעוד רגע ונמשיך לרקוד.
המשכנו כצאן המובל לטבח.
• • •
הייתי שם ברגע בו הכל השתנה, משמחה של מצווה, למלחמה על הנשימה.
מלחמה על הרצון העז לחיות,
מלחמה על הזכות לקדש את השם, אך לא ע"י ייסורים ומיתה משונה.
• • •
הייתי שם, אך מאותו רגע, לא הייתי שם.
קולות הבכי והצרחות אל מול הסירנות ושאגות ה'הצלה'.
קולות ילדים בוכים ואבות דואגים אל מול צעקות הנרמסים המשוועים לעזרה
קולות ה'שמע ישראל' בכוחות אחרונים, אל מול רעשי הפח הנשבר ואיברים נמחצים
קולותיהם הנחלשים של 45 קדושים.
ואז השקט. אוי השקט.
• • •
הייתי שם ברגעים בהם מלאך המוות ניצח, ברגעים בהם מידת הדין גברה על מדת הרחמים, ברגעים בהם כל אחד תפס פינה ובכה.
רק בכה.
אבות מחובקים עם בנים, ילדים קטנים עם אחים גדולים, אנשי הצלה עם אנשי משטרה, איש חברה קדישא עם חברו לצרה
וכולם בוכים...
שומעים את הבת קול בוכה ומנגנת 'בני אהובי, פרוזדור הוא העולם הזה', שותקים ובוכים.
• • •
הייתי שם...
בקולות
בריחות
בדמעות
בבכי
בשבר
בייאוש
בהלם
בתדהמה
בחוסר המילים
ובהסתר הפנים
• • •
הייתי שם בקדיש, עם חולצות קרועות, אל מול דלתות הרכב הפתוח, העמוס בטליתות מרופטות, עוטפות קורבנות ציבור, קדושי עליון, המבקשות כעת פנים אל פנים מבורא העולם 'יתגדל ויתקדש שמיה רבה'.
הייתי שם ברגעים בהם הבנתי ששרדתי.
שלמרות הכל רצה היושב במרומים, ולא סיימתי את תפקידי בעולם.
ברגעים בהם קיבלתי את חיי במתנה על מנת לעובדו ולעשות רצונו בלבב שלם, על מנת להתחזק ולחזק, על מנת לבקש: קבלו על עצמכם משהו טוב למענו יתברך ולעילוי נשמתם של אותם קדושים.
• • •
הייתי שם, בשערי הגהינום.
הייתי שם וניצלתי.
ת.נ.צ.ב.ה
הצגת כל התגובות