1:
״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם״.
שלא כבפעמים הקודמות שם התגלה הקב״ה לאברהם כדי לתת לו ציווי או להשמיעו נבואה, כמו שנאמר לעיל פרק י"ב פסוק ז' "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" ובהמשך ״וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״, כאן בפסוק זה בו מתחילה הפרשה, כתוב ״וירא אליו ה׳״, ללא שמו וללא התוספת ״ויאמר״ או ״ויאמר אליו״.
מתגלה אליו הקב״ה לא כדי לצוות או להשמיעו נבואה, אלא כדי לבקרו בחוליו לאחר מילתו (ברית המילה שעשה לעצמו) וכדברי הגמרא בסוטה (יד.) ובבבא מציעא (פו:).
זאת הסיבה שכתוב ״וירא אליו ה׳..״, כהמשך לעניין הקודם, ומהו? ברית המילה בה מסתיימת הפרשה הקודמת.
כך גם כותב הרמב״ן: ״זה גילוי השכינה אליו לשם מעלה ולכבוד לו כעניין שבא במשכן: (ויקרא ט׳ כג׳)״ ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה׳ אל כל העם״.
מפני השתדלותם במצוות המשכן, זכו בני ישראל לראיית השכינה, ואין גילוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצווה או לדיבור כלל, אלא גמול המצווה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה האלוקים את מעשיהם״.
2:
יש מושג בחז״ל שנקרא ״כגודל ההכנה כך גודל ההשפעה״.
אפשר לראות את זה לגבי שבת קודש, שהזמן בו אנחנו מכינים עצמנו לשבת, הוא הזמן שהשבת ממשיכה להשפיע עלינו אף לאחר שכבר הסתיימה.
לדוגמא, כתוב שאסור לעלות על אוניה שעתידה להפליג בשבת כבר שלושה ימים לפני שבת, ומאותו שורש, מי שמאיזו שהיא סיבה לא הספיק לעשות הבדלה במוצ״ש, יכול להבדיל עד יום שלישי.
שלושת ימי ההכנה שגורמים לאיסור לפני שבת, הם שלושת הימים שמתירים את ההבדלה שלושה ימים אחריה.
גם לגבי המועדים, כמה שמתכוננים אנו לחגים, כך הם ממשיכים להשפיע עלינו גם לאחריהם.
ידוע הדבר ששלושים יום לפני החג מתחילים לדרוש את ענייניו, ואם כן, אם התכוננו לראש השנה מראש חודש אלול, ממשיך ראש השנה להשפיע עלינו עד ראש חודש חשוון.
ואם התכוננו ליום כיפור כחודש לפניו, ממשיכה השפעתו של יום כיפור עד י׳ חשוון, אם כן נמצא לפי זה שהשפעות החגים שמסתיימות להם בכ״ב תשרי ממשיכות להשפיע עד כ״ב חשוון.
יש לנו עוד שבוע להנות מהשפעה זו.
3:
מאותו שורש אפשר למצוא גם קשר בין ארבעת הפרשיות הראשונות של התורה לארבעת החגים שבאו לפניהם.
פרשת בראשית קשורה לראש השנה.
ראש השנה הוא יום בריאת האדם, עליו כתוב ״היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים״.
בפרשת ״בראשית״ כתוב על בריאת האדם, באותו יום שנולד חטא אדם, ובאותו יום נסלח לו, שם גם הבטיח לו הקב״ה שכמו שביום זה נסלח לו, כך ביום זה הוא ראש השנה גם ישפוט ויסלח לעם ישראל, אם כן זהו הקשר בין ראש השנה לפרשת בראשית.
פרשת נח קשורה ליום הכיפורים.
שם מופיע לראשונה רמז למילה ״כפרה״ ככתוב ״וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר״.
ה״זוהר״ הקדוש אומר שמה שכתוב ״ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התיבה״ דא הוא יום הכיפורים.
הקב״ה משתמש במידת רחמים מיוחדת שנקראת ״נח״ כדאי לפתוח לעם ישראל חלון מיוחד כדי לסלוח להם.
יש כאלה שאף מקשרים את הפיוט שאנו אומרים בתפילת ״נעילה״: ״פתח לנו שער בעת נעילת שער נבואה שעריך״ שזהו השער שכתוב בפרשת נח ״ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התיבה״.
פרשת לך לך קשורה לחג הסוכות ככתוב ״ויאמר ה׳ לאברהם לך לך מארצך..״ צא מהבית שאתה רגיל אליו ולך לך לגלות למקום אחר.
בחג הסוכות יוצאים אנו מהבית וכביכול יוצאים לגלות במקום ארעי וכך גם אומרים חז״ל: למה נסמך יום כיפור לסוכות, שאם חס וללילה נגזר ביום הכיפורים על האדם גלות, תבוא היציאה לסוכה ותחשב לו כאילו גלה.
4:
פרשתנו ״וירא״ קשורה גם ל״שמחת תורה״ וגם ל״שמיני עצרת״ שהוא בעצם החג העיקרי כי הוא אשר מוזכר בתורה.
נתחיל בקשר של פרשתנו ל״שמחת תורה״ ונראה שתחילת קבלת התורה היתה ממש כאן באוהלו של אברהם, הכיצד?
כתוב במדרש ״שמות רבה״ שכשעלה משה רבנו למרום לקבל את התורה, ביקשו מלאכי השרת להשמידו בטענת מה עושה כאן בן אנוש בינינו.
מה עשה הקב״ה, צר את קלסתרון פניו של אברהם על משה ואמר למלאכים, את האיש שאירח אתכם באוהלו והאכיל אתכם אתם רוצים להשמיד? אתם לא מתביישים?
מעשה זה גרם למלאכים לחזור בהם ולהניח למשה רבנו לקבל את התורה.
כך אמר הקב״ה למשה, לא ניתנה לך התורה אלא בזכותו של אברהם אבינו שנאמר ״לקחת מתנות באדם״ ואין אדם אלא אברהם אבינו שנאמר בספר יהושע ״האדם הגדול בעמקים״, וזהו אברהם אבינו.
אם כן רואים קשר ישיר בין אוהל אברהם לקבלת התורה.
5:
בדעת זקנים מבעלי התוספות מביא עוד קשר מיוחד בין פרשתנו לקבלת התורה.
כתוב ״ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו״, מלמד שהאכילן אברהם את המלאכים בשר וחלב.
כשרצה הקב״ה לתת את התורה לישראל אמרו לו מלאכי השרת ״תנה הודך על השמים״, תשאיר את התורה פה אצלנו ואל לך לתת אותה לבני האדם ככתוב ״מה אנוש כי תפקדנו ובן אדם כי תזכרנו״, הרי בני האדם רגילים לחטוא, ומדוע לתת להם את התורה.
אמר להם הקב״ה, אתם כשירדתם למטה להתארח באוהלו של אברהם, לא אכלתם בשר וחלב? הרי כן אכלתם והתורה אמרה ״לא תבשל גדי בחלב אמו״ הנה גם אתם עברתם על מה שכתוב בתורה, ומה איפה רצונכם מבני האדם?
מייד הודו לו המלאכים.
זה מה שכתוב בפרשת ״כי תשא״: ״על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל״, ובפסוק לפני כתוב ״לא תבשל גדי בחלב אמו״.
הנה רואים שעל ידי הפסוק ״לא תבשל גדי״ כרת הקב״ה ברית עם ישראל ואיפה היה המקום ששם עברו מלאכי השרת על ״לא תבשל״, היה זה בפרשתנו באוהלו של אברהם שם אכלו בשר וחלב.
זהו הקשר הישיר בין פרשתנו לבין חג שמחת תורה בו מסיימים אנו את התורה ומתחילים אותה מחדש.
6:
עד כאן הסברנו את הקשר של פרשתנו לשמחת תורה.
אבל ידוע הדבר שהחג העיקרי הוא לא שמחת תורה אלא שמיני עצרת, כמו שכתוב: ״ותתן לנו ה׳ אלוקינו את יום שמיני עצרת החג הזה״ ולא נאמר ״ותתן לנו ה׳ אלוקינו את יום שמחת תורה״, אם כן, מהו הקשר בין פרשת וירא לבין חג שמיני עצרת.
ה״טור״ מביא בשם אחיו ר׳ יהודה, ששלושת הרגלים הם כנגד שלושת האבות.
חג פסח הוא כנגד אברהם אבינו כמו שנאמר בפרשתנו ״לושי ועשי עוגות״ ואותו היום פסח היה.
חג שבועות כנגד יצחק אבינו גם נמצא בפרשתנו בעקדת יצחק.
כתוב שלקח הקב״ה את הקרניים של האייל והעלה אותם למרום.
עם הקרן האחת תקע במעמד הר סיני שנאמר ״בקול שופר הולך וחזק״ ועם הקרן השניה יתקע לעתיד לבוא כשיבוא המשיח כמו שנאמר ״תקע בשופר גדול לחרותנו״.
אם כן רואים את הקשר בין יצחק לחג שבועות, כי בחג זה תקע הקב״ה עם קרן האייל של עקדת יצחק.
חג הסוכות כנגד יעקב אבינו כמו שנאמר ״ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות״.
אמנם ידוע הדבר שישנם שלושה רגלים, אך מופיע בגמרא במסכת סוכות ששמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו, ואומרים גם בו את ברכת ״שהחיינו״.
אומר בספר ״רקנתי״ ששמיני עצרת הוא כנגד דוד המלך.
כתוב גם ששלושת רגלי המרכבה הם כנגד שלושת האבות, והרי יש ארבע רגליים למרכבה, אז כנגד מי הרגל הרביעית? כנגד דוד המלך.
אם כן רואים שדוד המלך הוא כנגד שמיני עצרת.
ואיפה הוא נמצא בפרשתנו? בתוך המערה שליד סדום.
כידוע שדוד המלך יצא מרות המואבייה, ואיפה נוצרה האומה ״מואב״? כשבא לוט על בתו בתוך המערה.
ככתוב ״מצאתי דוד עבדי״ והיכן מצאתיו? בסדום.
7:
כתוב במדרש ששלוש מציאות מצא הקב״ה.
מצא את אברהם אבינו דכתיב ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״.
את דוד המלך דכתיב ״מצאתי דוד עבדי בשמן קודש משחתיו״
את עם ישראל דכתיב ״כענבים במדבר מצאתי ישראל״.
צריך להבין מה פירוש המילה ״מציאה״.
מסבירים המפרשים ש״מציאה״ היא כשאתה מוצא משהו חשוב במקום שלא היית אמור למצוא אותו.
את אברהם אבינו מצא הקב״ה במקום שלכאורה אין סיכוי למצוא אותו שם.
אברהם גדל בבית של יצרני עבודה זרה, וזה שיוצא משם אחד שמגיל קטן כל פועלו הוא נגד עבודה זרה ובעד עשיית קידוש ה׳ בעולם, הרי אין מציאה גדולה מזו.
את עם ישראל מצא הקב״ה במצרים שקועים בתוך מ״ט שערי טומאה, ולהוציא אותם משם עד קבלת התורה, הרי זו משימה כמעט בלתי אפשרית וכמו שאומרים חז״ל שהיו צריכים להוציא את עם ישראל ממצרים כלידה מחדש ממש וכמו שמוציאים וולד מתוך בהמה, ואין לך מציאה גדולה מזו.
גם דוד המלך, נעים זמירות ישראל, למצוא אותו בתוך סדום, המקום הכי מלוכלך בעולם, שהרי דוד יצא מרות המואבייה שיצאה מאומת מואב שנוצרה בביאת לוט על בתו במערה, הרי שאין לך מציאה גדולה מזו.
רמז מזה אפשר לראות בפרשתנו שאומרים המלאכים ללוט ״קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות״.
מדוע כתוב הנמצאות? הרי ברור שאם צריך לקחת אותן הן נמצאות? והיה יכול לכתוב ״קום קח את שתי בנותיך״?
אמר ר׳ טוביה בר יצחק, שתי ״מציאות״ היו כאן להציל והן רות המואביה ונעמה העמונית, היא האמא של רחבעם בן שלמה, ושתיהן היכן נעשו? על ידי לוט ובנותיו במערה.
כמו שכתוב במדרש, אמר ר׳ יצחק מצאתי דוד עבדי בשמן קודש משחתיו, היכן מצאתי אותו? בסדום.
8:
לפי זה אפשר לתרץ קושיה חזקה.
לכאורה, מדוע היו צריכים להגיע לאוהל אברהם שלושה מלאכים?? מדוע לא הגיע רק המלאך רפאל לרפא את אברהם?
המלאך שאחראי לבשר לשרה, יכול היה לגיע בהמשך, מדוע עכשיו?
מדוע הגיע המלאך שאחראי על הפיכת סדום לאוהלו של אברהם? מדוע לא הגיע ישירות לסדום?
אומר האר״י הקדוש שכלל הנשמות שהיו עד אברהם אבינו שייכות לעולם התוהו.
ממתי מתחילות להווצר הנשמות ששייכות לשורש עם ישראל? רק מהזמן שאחרי הברית מילה של אברהם אבינו.
וכן כתוב ״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם״.
בהבראם = באברהם, ולא באברם.
רק לאחר שמל את עצמו שינה לו הקב״ה את שמו מ״אברם״ ל״אברהם״.
רק מי שנולד אחרי שקוראים לו אברהם יכול להחשב משורש עם ישראל, וממתי נקרא אברהם? רק אחרי שעשה ברית מילה.
אך מי שנולד מ״אברם״ קודם הברית, אינו קשור לשורש עם ישראל.
ממילא יוצא שרק אחרי הברית של אברהם התחיל קיומו של עם ישראל כמו שנאמר, ״אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי״, ברית המילה של אברהם אבינו היא תחילת קיומו של עם ישראל.
אם כן זוהי הסיבה שהגיע המלאך לבשר לשרה על הולדת יצחק, שרק מיצחק יצאו נשמות עם ישראל ולא מישמעל שנולד לאברהם לפני הברית.
מייד אחרי הברית היה הזמן של המלאך לבשר לשרה.
עכשיו יובן היטב מדוע הגיעו שלושת המלאכים לאוהלו של אברהם.
שלושת המלאכים הם שלושת המציאות שמצא הקב״ה.
המלאך רפאל שבא לרפא את אברהם, הוא המציאה שהיא אברהם שנאמר ״מצאת את לבבו נאמן לפניך״.
המלאך שבא לבשר לשרה שעם ישראל יצא רק מהרגע שיוולד יצחק, הוא המציאה שהיא עם ישראל כמו שנאמר ״כענבים במדבר מצאתי את ישראל״.
המלאך שבא להפוך את סדום הוא המציאה של דוד המלך שיסודו בסדום כמו שנאמר ״מצאתי דוד עבדי בשמן קודש משחתיו״.
9:
לפי זה יובן מדוע שאל המלאך את אברהם ״איה אשתך״.
הדברים הבאים יחדשו לנו חידוש ענק, מסתבר שמקור המדרש של ״עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית״, הוא בפרשתנו באוהלו של אברהם.
הסיבה שחז״ל רצו להתיר עמונית ומואבית היא, שהרי כל סיבת איסור לבוא בקהל עם עמוני ומואבי כיוון שלא קידמו את ישראל בלחם ומים, אבל נשים אינם באיסור זה כיוון שאין דרך נשים לקבל את הגברים בלחם ומים משום צניעות.
אם אין דרכן של נשים לקדם אחרים בלחם ומים, ממילא אין תביעה על נשות עמון ומואב.
השאלה הנשאלת האם זה נכון שאין זו דרכן של נשים.
בדיוק את זה בא המלאך לבדוק באוהלו של אברהם.
״איה שרה אשתך״, אם שרה היתה יוצאת לקראת המלאכים הרי מוכח שכן דרכם של נשים לצאת, ואם ככה יש תביעה גם על נשות עמון ומואב שלא קידמו את ישראל בלחם ומים.
אם שרה היתה יוצאת לקראת המלאכים, היו למדים מזה שחל האיסור גם על עמונית ומואבית ולא דורשים את ״עמוני ולא עמונית..״
אם אכן שרה היתה יוצאת לקראתם לא היה המלאך הולך להציל את לוט, כבר אין סיבה להצילו כי מה שיצא מלוט ובנותיו לא יהיה אקטואלי לעם ישראל, לא רות המואבייה, ולא נעמה העמונית.
אך כשראה המלאך ששרה באוהל, ולא יצאה לקראתם, ראה המלאך שאכן נכון הוא הלימוד ״עמוני ולא עמונית..״ והוא חייב הוא להציל לוט.
שאת הסיבה שאותו מלאך עשה עצירת ביניים באוהלו של אברהם.
10:
פרשתנו הביאה לעולם את המושג ״מידת סדום״.
מה היא מידה זו?
מידת סדום היא ״זה נהנה וזה לא חסר״.
ישנם מקרים שאחד מבקש מחברו עזרה במשהו, אך השני מסרב לתת לו אותה ללא סיבה, שום חסרון לא יהיה לו מזה, שום היזק, שום אי נעימות.
הוא מסרב לתת כי הוא לא רואה תועלת בלעזור למישהו אחר אם לא יוצא לו טובת הנאה אישית מעזרה זו.
מידה זו היא חמורה והיא זאת שגרמה לחמישה ערים חשובות בישראל להמחק.
חשוב שנלמד מזה איך הקב״ה מצפה מאתנו להתנהג.
כשיהודי מבקש או זקוק לטובה או עזרה, מחוייבים אנחנו קודם כל לעזור לו, לתת לו את מה שהוא צריך אלא אם כן יש סיבה מספיק טובה שבגללה לא נוכל לתת או לעזור לו.
התנהגות זו היא ההפך ״ממידת סדום״.
אם נשכיל להתנהג כך עם כל יהודי ויהודי, לעזור תמיד ללא תנאים, הקב״ה יבנה ויעזור לכולנו עוד ועוד.
בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי.