בכל שנה הסאגה הירושלמית הזאת חוזרת, בהקפדה יתרה לפי השיעור המחמיר. "סופה בדרך, יהיה שלג מחר", הם אומרים, ופתאום לכולם יש כח לקום מוקדם, רק בשביל לגלות שהאספלט אדיש כמו בכל יום אחר.
סופות הן תוצר לוואי נפלא של הנפש, באות והולכות כרצונן, ממטירות אותנו ונעלמות בתוך השמים כאילו הכל בסדר. עד לסופה הבאה.
ואם כבר סופות שלגים ודיכאון של 'ידעתי שבסוף לא יהיה כלום', אז איזה זכרון בוער מסופה טרופית:
-----
כשטיילנו בהודו הגענו עם האופנוע לעיר 'סרינגאר' שבקשמיר. היינו בדיוק בתקופת אלול המוסלמית, כלומר בראמאדן, וקשמיר המתה במואזין, בצום ובחיילים בנשקים שלופים. נכון, קיבלנו הזהרות שאולי לא כדאי (בכל שנה יש הפגנות ענק כנגד ישראל והרבה מתושביה רואים את עצמם משתייכים למדינה הסמוכה - פקיסטן), אך תוך כדי דיבור גם באו השבחים, "קשמיר מדהימה", וכך תשלובת הדברים רק השפיעה יותר, עכשיו היינו מוכרחים להגיע למקום המסוכן והנפלא הזה.
חנינו את האופנוע בחניון מתאים וצעדנו אל אגם 'דאל'. באגם ישנם מה שנקרא 'בתי סירה', כלומר, בתי מגורים שיושבים על סירות שאינן נעות, זכרון עתיק לתקופת האנגלים, בה היה אסור לזרים לגור על הקרקע, וכך בקומבינה משפטית נבנו בתים על האגם, ושלום על שנתם של אנשי הממלכה.
התכנון היה לצאת בשלישי בבוקר אל היעד הבא, העיר 'לה' שבחבל 'לדאק', שנמצאת במרחק 500 קילומטר משם, והנסיעה אליה לוקחת יומיים עקב מחסור חמור בכבישים, שלשה 'פסים' הימלאיים, דהיינו שלש עליות לגובה ממוצע של 4200 מטר, וירידות תלולות, עד שאול ולמטה ממנו.
הכנתי את התיקים, לא עניין של מה בכך; האופנוע זקוק ליציבות, וכשאתה נוסע עם עוד אדם העבודה המקדימה היא לאזן את הצדדים עם שני תיקים ענקיים, גיטרה, ציוד החלפה ושני ג'ריקנים גדולים של דלק, אחרת בסיבוב הראשון, וישנם אינספור סיבובים ראשונים - האופנוע הכבד יתהפך.
לא אגזים אם אומר שפרוייקט הייצוב לוקח משהו כמו ארבעים דק, איזונים ובלמים, קשירות וכו', אך מה הן ארבעים דקות לעומת מאה עשרים - בהגזמה, כמובן..
בהודו כמו בהודו, הכל הולך לאט, או אולי - זוחל מהר, אנשים קמים בשש בבוקר, רק בשביל לנוח קצת עד הצהרים, אז הם יכולים להתחיל את היום. אתה יכול להזמין קפה חלבי מיד אחרי שאכלת בשרי, כיוון שחזקה על המציאות שעד שהוא יגיע - תהיה כבר חלבי, אם יגיע. אם.
אך באותו היום קמתי כאריה, עוד לפני שהזריחה זרחה, כלומר לפני שהייתה אמורה לזרוח. לא זרחה.
הכל היה מוכן, ואז השמים החליטו אחרת. אומרים שמפתחות גשמים לא נמסרו למלאכים, ובכן, באותו הרגע היה נדמה כאילו מישהו שם למעלה גנב את המפתחות. אני לא חושב שראיתי בריכה רטובה כל כך, השמים נפתחו, ודליים על דליים נשפכו, כאילו מים הם בחינם.
תגיד שעה תגיד שעתיים, השעון מתקתק באפאטיות של זמן, וכלום, מבול שאין לו סוף. כל אותו היום הגשם, אם אפשר לקרוא לו ככה, שצף וקצף, והאגם הפך לשדה רסיסי מים.
בדמיוני ראיתי את עצמי כמו אותו רב חובל בספרים עתיקים, מציץ במשקפת אל המרחקים, מנסה לראות מה הולך לקרות, אך במציאות הבטתי דרך חלון מפואר בסגנון המאה ה16, בלי לדעת כלום על כלום.
כך היה גם ביום שאחרי. קימה מוקדמת והמתנה נטולת שליטה לרגע שבו הכל יעצור.
מה היה הלחץ, מה רע בלהשאר במקום המדהים ההוא? בקשמיר אין בתים יהודיים, כיוון שהמקום מוסלמי, ורצינו להגיע לשבת לעיר השניה, לנוח יחד עם יהודים אחרים, כל כך יהודי וכל כך הודי.
באישון רביעי בלילה זה קרה, מישהו השתלט על המצב, וארובות השמים נסגרו. החלטנו לצאת כמה שיותר מהר, כדי להספיק - בסך הכל נותרו לנו יום וחצי כדי לצלוח את התעלה.
הזהירו אותנו מראש שמה שמכונה שם בהודו 'דרך' - סגור עקב הסופה, מפולות בוץ אדירות ושלוליות ענק, אך בן אדם שהתעורר במשך שלשה ימים בשעה לא שעה, לא יכול לשמוע כלום.
יצאנו בארבע וחצי בבוקר לדרך, מספרים לעצמנו שהגשם בטוח נגמר שם בשמים, כמו תמיד בחיים - מספרים לעצמנו סיפורים, רק שבמקרה הזה, היה ברור לנו שאין אופציה אחרת. הייתה.
שלש שעות רכבנו, אי שם בשמים יכולנו לראות מידי פעם איזו פיסת תכול מבשרת טוב, עד ששוב, מישהו לחץ על המתג הלא נכון.
מצאנו את עצמנו בכניסה לכפר קטן בשום מקום, והגשם? הגשם היה בכל מקום.
מצאנו מחסה בכניסה לחנות קטנה, מסתכלים אחד על השניה במבט רטוב. עבר זמן, אין לי מושג כמה, אבל עבר, והחבר'ה הכפריים התחילו לצאת, מציצים על המשוגעים שבכניסה לחנות הסגורה. עבר עוד קצת זמן והחנות נפתחה, מזמינה אותנו להכנס.
החבר'ה האלו לא רגילים לזרים. בדרך כלל תיירים נוסעים במקומות האלו עם ג'יפים מקומיים - מתאגנים כמה מטיילים, משלמים, נותנים מבט, נרדמים משהו, ובום, הם בנקודה הבאה.
משעשע לחשוב על זה, אבל בחיים יש כל כך הרבה נקודות שאנחנו מגיעים אליהם, ופעמים רבות אנחנו פשוט מדלגים מנקודה אחת לשניה בלי לחוות את הדרך בין הנקודות, העיקר להגיע.
רוכב אופנוע חי את הדרך - אין לו ברירה אחרת, כל פיסת דרך היא נקודה בפני עצמה, הוא חי כל רגע ורגע במסע שכזה.
ישבנו יחד, כמה עשרות כפריים ואנחנו, מספרים על ישראל, שומעים על קשמיר ומנגנים איזה ניגון. בקיצור, עשינו את הדבר האנושי ביותר, דיברנו.
אחרי כמה שעות הגשם הפך לגשם והשבת שבאופק סיפרה לנו שהיא באה, יהיה מה שיהיה.
נפרדנו מהם, לקחנו את כל השקיות שהיו במקום כדי לכסות את התיקים בצורה פיראטית, ויצאנו לדרך, מלווים בברכתם של אנשי הכפר - ממש כמו בסרטים המרגשים.
שוב נסיעה של כמה שעות, ושוב ישנו צורך עז להזמין אינסטלטור שמיימי. רוכבים עוד איזה עשרים דק עד לבית צ'אי אחד, מתיישבים בכניסה ומתחילים במרתון תה מעורר פליאה, מצידנו ומצד המוכר. למעשה כבר לא הייתי בטוח אם משמים שלחו אותו אלי, בשביל מחסה וחום, או שמשמים שלחו אותי אליו בשביל הפרנסה. הצד השווה הוא שאולי 'העניין הוא לשתות משהו חם בלב מדבר', אבל כשקר לך - אתה שותה כל שתיה חמה, גם אם בכלל קר בחוץ.
בסוף ריחמו עלינו. וואלאק ריחמו. התחלנו לטפס בתוך ההרים.
רכס ההימלאיה מורכב מהרים רבים בגבהים עצומים, ויותר מכך, עשר פסגות מתוך ארבע עשרה הגבוהות בעולם, נמצאות בהימאליה, בקיצור, הררי עד.
כדי להגיע ממקום למקום צקיך לעלות על ההר עד שמגיעים למקום שאפשר לחצות ממנו אל הר הבא, וחוזר חלילה. חוזר. הדרך נחצבת פעמים רבות בתוך ההר (ונופלת לעיתים בסופות קשות), או סתם מתפרסת על מה שאפשר להתפרס עליו. חתיכות אספלט של ממש הן דיי נדירות, לא שמישהו באמת מחפש אותן, פה אנשים נוסעים כי זה מה שעושים.
בטיפוס הארוך בדרך אל הפסגה הראשונה הרגשנו את ההשפעות הסופתיות, בריכות בוץ רטובות הטביעו את הגלגלים לעיתים בגובה 30-40 סנטי', ובכל סיבוב מסובך, כשהיה צריך לרדת למהירות אפס ולהקפיץ את הקלאצ', בת הזוג הייתה יורדת, מבוססת באדמה הרטובה, אני מקפיץ את הקלאצ', ואנחנו שוב במסע לקראת שבת, ולקראת היובש.
באחת מעצירות ה-'רוצי כמה מטר כדי שאצליח להוציא את האופנוע', אני רואה אבנים מתגלגלות, זאת אומרת, לא ידעתי אם הן מתגלגלות או נופלות, אבל מה שהיה ברור לי הוא שעוד רגע הן כאן על השביל.
אם היינו נוהגים ברכב לא היה לנו סיכוי, סלעים גדולים חסמו את הדרך, וביצות חומות שלטו בקו האופק בלי לספר מה קורה מתחת פני המים, לכן תמיד כדאי לדעת מהו המסע, ומה כלי התחבורה המתאים ביותר עבורו, גם אם הכלי מסוכן.
בין סיבוב לסיבוב, אנחנו מחפשים תכלכלות בשמים, משהו שירפד את חוסר הידיעה, אבל השמים עצובים, הכל אפור מצד לצד, והיו הרבה צדדים.
בגבהים של 3500 מטר ומעלה אנחנו רוכבים על שלג לבן, לא הצורה האידיאלית, אך פסגות ההרים המולבנות משני הצדדים והאופנוע השחור שלנו בינותיהם נדמים לרגע הרמוניים לגמרי - האדם אל מול הטבע, עד שנסיעה על 10 קמ"ש נראית הגיונית להחריד.
בתוך הלילה, 17 שעות אחרי שהתחלנו בנסיעה נכנסנו לכפר קטן, משוועים למיטה, יהיו התנאים אשר יהיו, וכמעט שלא היו.
איכשהו בסמטאות הכפר החשוך האופנוע מפסיק להניע, ובהודו כמו בהודו, כל הכפר מצטרף ובא לעזור. עשרות אנשים מציעים הצעות, כולם הופכים ברגע אחד לטכנאי רכב, מבינים את הסוגיה על כל צדדיה, ושני תיירים עייפים שלא מבינים בכלום, אולי בגשם ובבוץ.
איש מערבי לא יכול לתפוס את המחשבה הזאת, אך במזרח אין את מה שמוגדר 'מרחב אישי', כולם הופכים למעין תמנון ענק בעל מליוני זרועות אנושיות, ואם ישנו עניין - כולם שם. בזמנו שאלנו ברכבת את מי שעמד לצידנו 'איפה התחנה הזאת והזאת', רגע אחרי ששאלנו - קרון שלם דן בשאלה, בדבקות, וזה נורמלי ואולי אפילו מאוד אנושי. פעם אחרת בגבול הודו-נפאל הנחתי תפילין כשמסביב מתאסף מעגל שלא ראיתי גם בהופעות שלי, חמישים אנשים לפחות ניגשו לשאול מה עשיתי. כשהסברתי על הקשר בינינו לבין אלוקים והרגשתי הכי חבדניק בעולם - כולם הבינו, חלקם גם רצו לנסות.
בסוף, אחרי דקות ארוכות של רעיונות, "תחליף את הפלאג, תשחרר את הקרבורטור וכו' וכו', גיליתי שבסך הכל כפתור ההנעה היה כבוי. ככה היא הודו, אלף עצות מתוחכמות כשהתשובה כל כך פשוטה.
ביום שישי בבוקר יצאנו שוב לפני שזרחה השמש וקיווינו שתזרח כי כבר לא היינו בטוחים גם בזה. זרחה. הדרך הייתה נעימה יותר, ועדיין, חיפשנו זכר בשמים לאותו צבע כחול.
אחרי שעתיים הגענו לעיר הגדולה שבדרך, זאת שבזמנים רגילים אנשים רגילים עוצרים בה. אומרים שאין כמו מים קרים על נפש עייפה, אני מניח שהיה חם לאותה נפש, אבל במקומות אחרים, אחרי מסע ארוך, לראות ציון דרך משמעותי שכתוב על המפה - שווה יותר מכל, אתה מרגיש בכל יישותך שאתה בדרך, שכל מה שצלחת עד עכשיו היה שווה. עיר כזאת באמצע סופה שווה זהב לנפש.
לא חסרו מהמורות בהמשך הדרך, שלוליות המשיכו להשתולל, אבל אי שם באופק כבר צצה רצועה קטנה של תכול. הכחול שאחרי האפרוריות. המשכנו לרכב אל עבר אותה רצועה, משתדלים שלא לאבד אותה בריכוז האכזרי שרכיבה שכזאת מצריכה.
כמה שעות לפני שבת נכנסנו לעיר, עומדים משתוממים אל מול הנורמליות הזאת שבמקום קבוע. עומדים נדהמים אל מול קיצה של עוד נקודה משמעותית במסע חיינו. עומדים בלי לזוז במשך דקות ארוכות.
מפה לשם בדממה של ניצחון ראינו את מי שהיה אחראי על הבית היהודי והפך לחבר טוב, מתניה בן אברהם - בין אלפי ההודים פתאום בחור צעיר עם ציציות ארוכות רץ ושב בקניות לשבת, אמרנו "שלום עליכם" וקיבלנו תשובה אנרגטית של אדם שדואג ליהודים בטווח של 400 קילומטר מכל מקום אחר, ובזה תם החלק הזה במסע.
מסעות, סופות, אבק דרכים ונתזים של גשם ימשיכו להופיע בחיים שלנו, ואולי אפילו נראה בקרוב שלג, אך כל אלו הם חלק בלתי נפרד מהשביל אל עבר מה שגבוה מאיתנו: הרוח, הנפש, הנשמה. האין סוף.
הצגת כל התגובות