גלוי וידוע שנוער אינו נושר בן רגע אלא אחרי תהליך ארוך ומאוד מאוד כואב ומייגע. בניגוד להתמודדות עם אחת מהמחלות המסוכנות חלילה, בתהליך הנשירה הכל כך מייסר, בדרך כלל המשפחה מתמודדת לא רק עם המשבר של בנם אהובם אלא גם עם יחס קשה וביקורתי מהחברה / קהילה.
מסיבות שניתן להבין ואף להצדיק, הורים לילדים שהולכים בדרך התורה והמצוות, ירצו להרחיק כל השפעה רעה מילדם בכלל זה ילד/ה שסטו מהדרך, אך לכל דבר יש דרך ויש גבול.
האם באמת הורים שמגיעים מיוסרים ודואבים לאסיפות ההורים, זקוקים גם להתמודד עם המבטים המאשימים והביקורתיים של ההורים האחרים כאילו שהם ו/או בנם בחרו בדרך זו מרצון?
האם הנער הסובל שממש לא נהנה מההתמודדות הקשה שהוא עובר, זקוק בנוסף לכל, גם להצקות קולניות ופוגעניות מחברים שבביתם לשון הרע חגגה בלי הרף עליו ו/או על משפחתו?
האם זה באמת נחוץ לקיים בריש גלי את "למען יראו וייראו" בבתי כנסיות / בעת מפגשים קהילתיים? האם הן באמת נחוצות לחברה אותן ה"נשמות הטובות" - ההורים שדואגים בצורה מתריסה ופוגענית להרחיק את ילדיהם מהנוער המתמודד ו/או מהמשפחה לעיני כל הנוכחים ולהלבין פנים ברבים?
כל כך קל לקהילה למהר ולהתארגן עם ערב הפרשת חלה / חלוקת תהילים למען ילד חולה במחלה קשה חלילה אבל מה עם חיזוק משפחה מתמודדת ו/או נער מתמודד ע"י ארגון תפילות, קבלות עצמיות, וערבי חיזוק למענם?
למה נעמוד מנגד כשרואים בקרבתנו משפחה שנוהגת בדרך קשה מדי / תובענית מדי / מקלה מדי בילד המתנדנד? מדוע לא לקיים את "ואהבת לרעך כמוך" ולהתריע בפני רב הקהילה – ביה"כ / ו/או דמות חינוכית שבקשר עם המשפחה ולגייס עבורם עזרה חינוכית רוחנית ולמנוע את הנפילה? במקרה של חשש תמיד אפשר לפנות בשקט לאותה דמות מסייעת ולבקש לשמור על חשאיות, העיקר להושיט עזרה.
לא רק סל מזון הוא עזרה בסתר לפעמים לפנות לדמות הרוחנית / חינוכית הנכונה שיכולה להציל את הילד היא עזרה בסתר לא פחות גדולה, אם לא יותר....
מדוע צריך להרבות בסנקציות חברתיות מחמירות עד שהרבה משפחות מפחד על גורל הילדים האחרים, לא עומדות בכל הייסורים והלחצים הניחתים מכל עבר עד שהם צריכים לקרוע בשר מבשרם ולהוציא את הילד מהבית?
מאחורי כל נער שהושלך מהבית מסתתרים בני משפחה שליבם נשרף. הם כ"כ עונו ע"י הסנקציות החברתיות עד שהם מפחדים להודות אפילו בפני עצמם בגעגועים לילד / לאח / לאחות, בגעגועים לימים של פעם....הם כולאים את הכל בתוך הלב שחלק מבשרו נקרע ביום הוצאת הילד מהבית והם מסתובבים בינינו מדממים, שרופים וכואבים ובודדים כ"כ כי אין מי שבאמת יוכל להכיל את הכאב ולהקשיב למצוקה הענקית.
בינתיים ברחובות מסתובב נוער מושפל ונדכה שבנוסף לכל הכאב והסבל שעוברים עליו הוא צריך גם להתמודד עם עוברי אורח צידקנים שמרגישים עצמם צידקנים עוד יותר אחרי שהתענגו מהצלפה מילולית אכזרית ומושחזת היטב לכיוונו.....
בימים שבהם אנו רוצים לקרוע שערי שמיים כדי לבטל את המגיפה הנוראה בתוך שאר גזרות רעות ולעורר עלינו את מידת הרחמים, אולי הגיע הזמן לגלות רחמים לילדים שלנו...לילדים של אבא בשמיים...אבא של כולנו...
....כי איך אבוא אל אבי והילד איננו איתי?...."
הצגת כל התגובות