סיפורו של מוישהל'ה
אולי כבר סיפרתי את הסיפור הזה כאן בעבר, אבל אף אחד לא נענש על כך שחזר על סיפור טוב: מוישהל'ה הוא הנעבך של הכיתה.
הוא אחד חלקי 18 ממשפחה ברוכת ילדים המתגוררת בדירה ירושלמית קטנה בדמי מפתח. האמא הייתה חולנית כל חיה, אם זה מלידות, או מאתגרי החיים שהוטלו על כתפיה השחוחות. דור שלישי לעניות נוראה וחיי דחק. הסבא-רבא שלו כבר היה העני של ורשא, וכל צאצאיו ממשיכים את המסורת הלא-מפוארת הזו. איש לא ירד מהדרך.
יש לו אחים מוצלחים שלקחו את הכל: כישרון, כריזמה, חוש הומור. הוא נשאר עם כל הצרות, וכן, גם בשיא הקיץ הוא מנוזל. אומרים שירש מאמא את החולשה הגופנית, ומאבא את הכישרון להשאיר את הכיסים ריקים תמיד. תמיד במשחקי הקלפים, המדבקות, האג'ואים - הוא מפסיד את המכנסיים. הבנתם את הרעיון.
בוקר אחד, הרב'ה בחיידר הגיע עם מצב רוח טוב לכיתה. היום אל תפתחו ספרים, הוא אמר. היום כל אחד יגיד מה חסר לו בחיים, מה הוא היה רוצה ואין לו. הילדים הפליגו בדמיונות. זה רוצה משחק חדש, זה רוצה לטוס לקברי צדיקים לחו"ל, השלישי רוצה גיימבוי משוכלל – וכן הלאה. נו, מוישהל'ה, מה לך חסר בחיים, שואל הרב'ה. את האמת, הוא השיב בגמגום, לי לא חסר כלום. לך?? כלום??? כן, השיב מוישהל'ה בביטחון.
אתמול ברוך ה' נולד לנו הילד ה-19. אבא חזר מבית חולים וסיפר לנו שמגיע לנו מזל טוב על לידת האח הנוסף. כולם קפצו עליו. לא היה ארוחת ערב בבית, ובמקום זה התחלקנו בחבילת וופלים. אחרי שהוא הצליח להכניס את הקטנים למיטות, הוא נזרק על הספה, ופלט: רק זה היה חסר לנו.
עד אתמול חשבתי שחסר לנו לא מעט דברים, אבל אתמול הבנתי שרק היה חסר לנו עוד אח אחד. והנה, השלמנו את החסר. עכשיו לא חסר לנו כלום.
המוישעל'ך של המגיפה
צריך לומר ביושר: הפכנו למוישעל'ך של המגיפה הזו. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. חולים הכי הרבה, מותקפים הכי הרבה, חנוקים הכי הרבה, דמנו הותר. אין מה לחזור על מאורעות השנה האחרונה, אבל מדינת ישראל לא עשתה כלום בשביל להקל על המגזר החרדי. שנה שלמה ועדיין לא הסדירו את הדבר האלמנטרי הזה של טלפונים ללימוד ב'מרחב הקולי' לילדי ה'חדרים' וילדות בתי הספר.
מי שמסתובב בימים האחרונים בכל בניין חרדי, יכול לראות ילדי במדרגות עושים תורנות עם אחיהם על מכשיר סלולרי ישן. בקור, באבק, בלי תאורה, בלי תנאים, בלי יכולת ללמוד.
יש בניינים שיש יותר ילדים ממדרגות, אז יושבים שתיים על מדרגה. צורחים אחד לשני באוזן. דיירי הבניין דורכים על המחברות, ילדים מתקוטטים על שטחי מחיה מצומצמים. "לומדים".
וככה זה כבר חודשים ארוכים. הבנות ברצף, הבנים עם הבלחות פה ושם לתלמודי התורה. אבל לכל זה התרגלנו. לתופעה שהתחילה השבוע – עוד לא התרגלנו. מה שנקרא: רק זה היה חסר לנו.
בעבור חופן מחיאות כפיים
נדרשים רק שני תנאים לעמוד בכיכר העיר ולטנף על המגזר החרדי: לחבוש כיפה שחורה ולהחזיק בטלפון סלולארי. זהו.
המונים-המונים שמחזיקים בשני התנאים הנ"ל, הפכו בימים האחרונים לווידויים אישיים מהלכים. בפנים מכורכמות, בצקצוקי לשון, באמירות נחרצות וברורות, בהכאה חזקה ונמרצת על החזה של כל יהודי שהוא-לא-הוא-בעצמו הם אומרים בראש כל חוצות: צריך לעשות בדק בית וחשבון נפש.
אנחנו, רק אנחנו אשמים. אף אחד חוץ מאיתנו.
האולפנים מתלקקים עליהם. הם הופכים לאורחי כבוד. אינו דומה יאיר לפיד או אביגדור ליברמן שמשתלחים בחרדים, ליהודי שנראה כחרדי, חובש כיפה גדולה ומעוטר בזקן, שמרביץ ביקורת חמורה וצדקנית במגזר ממנו בא.
ותאמינו לי, אפשר להבין גם אותם. זה ניסיון לא פשוט. עומד לך אברך, שעד לפני תקופה היה "מיסטר נו-באדי", והנה הופך לידוען. לפרשן מבוקש. למי שכולם סביב שולחן הפאנל נועצים בו עיניים מעריצות. מבירא עמיקתא, בשכונה ד' בבית שמש, לאיגרא רמא באולפנים הנוצצים.
חלקם, למרבה האירוניה, חגגו בחודשים האחרונים בדובאי ובחתונות משפחתיות, במנגלים ובחופשות ואיפה לא. אבל כעת הם עטו על עצמם את הארשת חמורת הסבר של מבקר המדינה, גילו את האור ופתחו בקמפיין אכזרי נגד אחריהם ובשרם.
כאילו לא די לנו בכל הצרות שניחתות עלינו מלמעלה, הגיעה המכה ה-11. אנשים שפתחו במלחמה נגד כל הקדוש והיקר שלנו. מבזים את התורה, לומדיה ומנהיגיה, בעבור חופן מחיאות כפיים.
נתב"ג או דארג
רגע לפני שאתם צועקים: אבל הייתה חתונה המונית בבני-ברק ולימודים בחסידות גריבוב-קרית גת צפון, וזה בושה וחרפה, צריך לזכור דבר אחד.
בגרמניה, בברזיל, באירלנד, ברוסיה, בהודו, ובצרפת יש גל קורונה אכזרי יותר מאשר בארץ, ארה"ב הענקית, שהחרדים מהווים בה שבריר פרומיל הפכה למדינה המובילה בעולם בכמות המתים לנפש.
במרבית מדינות העולם בימים אלו שורר תהו ובהו. קברים המוניים, אשפוזים בחניונים, קריסת מערכות מוחלטת. אבל שם, לרוע מזלם, אין להם את החרדים כדי להתגולל עליהם. אין להם את חתונה של דארג כדי לנקז אליה את כל הזעם הציבורי הקדוש. להעביר משם שידורים חיים, ולפתוח איתה מהדורות כדי למצוא האשם ולתלות אותו בכיכר העיר.
החמור בסיפור הזה אותם צדקנים מחזקים את הרושם כי החרדים הם הבעיה של המדינה. בלי החרדים, הקורונה כבר הייתה מאחורינו בתחילת הקיץ. וזה כבר גובל בעלילת דם שאין לה מחילה.
כיום ברור לחלוטין שהמחדל הגדול היה בנתב"ג. בזמן שבישראל נתוני התחלואה ירדו, יובאו לכאן כמויות של חולים פעילים, אלפי שגרירי קורונה שנכנסו וגרמו לפיצוץ הגדול שאנחנו רואים בימים אלו. אנשים שהביאו לכאן מזכרות-מוטציות מרחבי תבל, ונתנו בוסט אדיר להפצת הנגיף.
רק השבוע, אחרי שהסוסים ברחו, נזכרה הממשלה לסגור את האורווה ולהגביל כניסה לישראל. אין פה שום מילת סנגוריה על מפירי ההנחיות במכוון. שום מילה. אנשים שאין להם רגישות לחיי האחר – מוטב שיעזבו את המגזר החרדי, אבל לא זה הדיון.
מי שאכפת לו מהבעיות בשולי המגזר, לא הולך לאולפני טלוויזיה. לא שם פותרים את הבעיה. שם מעצימים אותה. מוסיפים לבעיות הבריאות והדוחק, את בעיית השיסוי וההסתה נגדנו. וזה יישאר פה הרבה אחרי שהמחלה הארורה הזו תלך.
מחיר התמיכה בנתניהו. צריך גם להיות תמים גדול בשביל לחשוב שמה שמפריע לכלי התקשורת זה התפשטות המחלה במגזר החרדי. דאגה לשלומנו.
האמת היא שחלק גדול מההסתה נגדנו היא תשלום במזומן על הברית עם נתניהו. אנחנו עוד כלי משחק בידיים של התקשורת במלחמה המטורפת שלהם נגד ראש הממשלה. הם גילו שהתמונות של הגושים השחורים נוגעות לאנשים בעצבים רגישים, אז הם לוחצים בכל הכח.
וכשיש מתנדבים מתוך המחנה הזה שמצטרפים לזריקת הבליסטראות, ומעודדים את הג'יאהד התקשורתי, זה כבר הופך לחומר שאי אפשר שלא להשתמש בו.
אף אחד פה לא דואג לתחלואה, או לבריאות או למגזר החרדי. הכל פוזיציה פוליטית מהתחלה ועד הסוף. לאורך כל המגיפה הציבור החרדי קיבל פירורים בכל הקשור להסברה ביחס לציבור הכללי. אין מאמץ לסייע, אין מאמץ לבצע התאמות, ואין מאמץ להשקיע בהסברה ובחיזוק האמון הציבורי.
המספרים מדברים בעד עצמם: הציבור החרדי הוא 12% מאוכלוסיית המדינה ו-25% מהדבקים. אבל הוא בקושי קיבל 3% מתקציב הפרסום וההסברה.
נכון, לא צריך לעשות דווקא. יודעים מה, החתונה הייתה מיותרת לחלוטין. אבל יש משהו יותר מיותר אפילו מהחתונה: האשמה העצמית הזו. ההלקאה שלנו, יישור הקו עם התקשורת בסימון האשמים הבלעדיים בהתפשטות המגיפה: החרדים.
מי שרואה מגזר שלם נאנק, נחנק, נשנק בבתים, מציית להוראות בתשעים אחוזים, ומחליט לצאת למסע ווידוי וחשבון נפש על חשבון אחים שלו, בגלל שוליים סוררים – אין לו גרם אחד של רצון טוב. כולו מונע מבולמוס בלתי נשלט ללייקים מעיתונאים מעבר לגדר. אלה שבזים לו בכל ליבם, שמשתמשים בו כחייל עלוב במלחמה פוליטית, שמחר ידקרו אותו בלי למצמץ.
שייהנה היום, אבל שלא ישכח את מי הוא משרת. הרי אין אחד שחושב שהוא יכתוב מאמר תחת הכותרת 'אשמים אנחנו' באתר אינטרנט חילוני – ורבבות אנשים מה'נטורי קרתא' שבטוחים שהמגיפה היא מזימה ציונית להעביר אותם על דתם, יגידו לעצמם: הופ, לא חשבנו על זה עכשיו. באמת אנחנו אשמים, בואו נסתגר מעכשיו בבית ונעטוף את עצמנו בעשר מסיכות.
הקומץ שלא שומר – לא שומר. זה מעציב, מצער, אבל זו המציאות. אז למה? למה למען ה' לשחק לידיים של שונאי ישראל, להאכיל אותם בכפיות: הנה, גם החרדים מודים שהם לא שומרים, שהם מפיצים את המחלות. מה נרוויח מזה?
ולא, לאף אחד מהמטיפים לא יורד דמעה על הנשים בהריון שמצבם מתדרדר במהירות רח"ל. להפך, זה משרת את האג'נדה שלו. זה מקשט את הטיעונים שלו. שלא תטעו, אף אחד מאותם צדקנים לא מתגלגל במיטתו בעקבות מצבם של החולים בציבור החרדי.
אם זה היה מפריע לאחד מהם, הוא היה יושב בכותל, לא ברשתות החברתיות. הוא היה אומר כמה פרקי תהילים במקום לירות צרורות של מסרים טהרניים וצדקניים שנועדו להשחיר ציבור שלם על לא עוול בכפו. באמת, השנה האחרונה הייתה מספיק קשה. רק זה היה חסר לנו.
הטור פורסם בעיתון 'משפחה'.
הצגת כל התגובות