בחרתי להתמקד לא במה שנסתלק מאתנו היום לפני שלוש שנים, אלא במה שנולד.
• • •
בערב הדלקת נר ראשון של חנוכה, היום בו מתחילים להוסיף אור, איש וביתו, בסדר "מוסיף והולך", אנו מציינים שלוש שנים לפטירתו של מרן מורה דרכנו זצוק"ל.
בחוויה האישית שלי, כמי שכיהן בתקופת הנהגתו ופטירתו של מרן זצ"ל כחבר מועצה בעיר מעורבת, יום פטירתו של מרן הוא גם יום לידתה של צוואתו הקדושה.
כל מי שמכיר את הממשק היום-יומי מול אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, מכיר את הרגישויות, את הניואנסים ואת המשפטים הקבועים שצריך לומר או להיזהר מלומר.
לפעמים יש "מצווה לומר דבר הנשמע", ולפעמים בדיוק להיפך – "מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
ביום לידתה של צוואת מרן זצ"ל, קרה משהו שלא היה קודם לכן. אינני רוצה לחשוף שמות של חבריי במועצה ובעירייה באותה תקופה כדי לאמת את מה שאני מתאר, אבל היה כאן משהו אחר. היה כאן חיבור אמיתי ועמוק של האדם הרחוק ביותר לגדול הדור שזה עתה הסתלק מאתנו.
כשהוא ספון בביתו ברחוב חזון אי"ש בבני ברק, בלי דוברים ובלי הודעות מקורבים, הצליח מרן בכתב יד קודשו, בנייר ישן עליו כתב עשרות שנים(!) לפני פטירתו י"ד סעיפים, לגעת בכל כך הרבה אנשים רחוקים.
ראיתי את ההשתתפות הכואבת של המעגלים הרחוקים. זה לא היה רק מן השפה ולחוץ, זה לא היה להפטיר "משתתף בצערך" מנומס. זה היה כאב אמיתי על כך שנסתלקה מאתנו דמות ששידרה משהו אחר. הלבבות נפתחו.
את הציבור שהסתופף בצילו של מרן זצ"ל גם בחייו, צוואתו לא הפתיעה. גם לא בקשתו שנוספה עשרות שנים אחרי כתיבת הצוואה שלא לקרוא על שמו ("היות והרבה טועים בי, לכן מצידי אני מייעץ שלא לקבוע ילדים על שמי אבל איני אוסר את זה"). מי שעמד לידו, ידע שהצניעות הייתה התאווה היחידה שלו.
מה מביא אדם שמבחינה חברתית, השקפתית וגם באורח חייו רחוק כרחוק מזרח ממערב מכל מה שהאמין בו מרן זצ"ל, לכאוב על לכתו בגיל כה מופלג?
התשובה לשאלה הזאת הסתלקה מאתנו. ההסבר היחיד לכך הוא אך רק מידת האמת, הנקייה, ללא שום פנייה, שהייתה נר לרגליו ונועם הליכותיו של מרן זצ"ל.
נבחרי ציבור באשר הם, באים במגע אין סופי עם אנשים ונשים עליהם הם חלוקים כמעט בכל תחום. כל אחד בכישוריו ובקשריו עושה כל שביכולתו כדי לנסות להסביר. לסבר את האוזן. לדבר בשפה יפה (ובשעת הצורך בתקיפות) כדי שמישהו יסכים לשמוע תוכן ענייני על הקדוש והיקר לנו.
אין נבחר ציבור שלא התייעץ עם מרן זצ"ל מה לומר, ואיך לומר. ופתאום בדף ועט ישן, הכול נשמע אחרת. זה לא דף מסרים שאפשר לתדרך. זה לא מסר שאפשר ללמד או ללמוד בבית ספר לתקשורת. זאת האמת הפשוטה כל כך שבערה בו.
לחקות אמת, זה חסר סיכוי. זה שקר. אבל הלוואי ונצליח לזכור אותה עד כדי כך שלפחות נצליח, במשהו, לתאר אותה.