"ה' אולי סולח לי אבל אני לעצמי לא סולח", הוא מירר בבכי.. חשבתי שהמילים הקשות הללו נאמרו בעקבות האבל הטרי והכאוב, אך מסתבר שלא כך.
לפני כשנה השתתפתי בניחום אבלים שהותיר אותי עם כאב ורצון עז לעשות מעשה בתחום. המילים של האב ששיכל את בנו בתאונת דרכים, בה הבן לא היה חגור וכל השאר כן, עדיין חקוקות בזכרוני ואינן מרפות. את אותן מילים בדיוק, חזר ואמר לי שוב השבוע, לאחר שנה. הבנתי, שכנראה אלו מילים שמספרות את שעובר עליו ולא רק כי הוא אב שכול. לפני כתיבת הטור הזה, שאלתיו בעדינות: "אם היית יכול לקרוא בקול גדול להורים אחרים, מה היית עושה? יש לך אחריות ושליחות בתפקיד הזה אתה יכול לגרום לאנשים להציל את עצמם ואחרים רק עם שימת לב ואכפתיות".
לשאלתי, הוא ענה: "תכתוב את זה, תשתף, תלחם בכלים שיש לך "להפוך לאנשים את התודעה", בשביל נשמות אחרות שלא יאבדו ובשביל אבות שלא יצטרכו לאכול את הלב כל החיים. החיים שלי מתו מזמן...".
"הייתי אדיש חשבתי שאני חכם גדול שיעקוף את החוקים, מי בכלל צריך לחגור?! אבל אז הבן שלי דווקא הוא ש"התנדב" לשבת בין שאר החברים לא היה חגור ובתאונה חזיתית הראש שלו חטף מכה ישירה והוא נהרג במקום. תאמין לי, החמש דקות של "להקפיץ" ילדים לתחנה שבהן ניסיתי לחסוך, גמרו לי את החיים!" הוא כמעט צועק לי באוזן "איזה טפשות זו לזלזל בחוקים?! מה אנחנו חושבים - שמישהו משעמם לו שם? לתת לנו עודף חוקים ואזהרות??"
ביום הכיפורים כאשר נאמר "על חטא שחטאנו לפניך באטימות לב", נתכוון גם לאדישות הזו שלנו לחיי אדם, לאטימות הזו שאינה מאפשרת לנו לראות מעבר להנחיה ולחוק... או במילים אחרות "לא לראות בעין"..
לעיתים, אני נדהם מול אותן תגובות "מלאות אמונה": "איך אתה מדבר? הכל משמיים". ההיפך הוא הנכון. דווקא המאמינים הגדולים מתנהגים בזהירות ובאחריות, ואז אם למרות ההשתדלות חלילה קורה אסון הם יכולים לומר "הכל משמיים". באותה מידה בה נדרשת מאיתנו האמונה בהשגחה פרטית, נדרש מאיתנו "לעשות כלי" לברכה. כלומר, לנהוג בזהירות יתרה בכל מה שנדרש מאיתנו לשמירה על חייהם של היקרים לנו. אל לנו לנהוג בשאננות ואז חלילה לומר "הכל משמיים".
בשנה זו, כאשר הכל שונה ומוסכמות משפחתיות וקהילתיות מתאימות עצמן למצב, אני מרשה לעצמי להוסיף, כי ראוי שקדושת יום הכיפורים והתרת "כל נדרי ואסרי" "תשחרר" אותנו מדברים נוספים הכובלים אותנו במהלך השנה. לכל אחד מאיתנו דפוס התנהגות וסגנון חיים אחר, לכל אחד הרגלים וסדר עדיפות שונה. בשגרת החיים ובמרוץ הזמן, אנו לא פעם מתרגלים ומתנהלים באופן שאינו נכון וראוי. כשהילדים אחרו את ההסעה לתלמוד תורה, "נקפיץ" אותם ברכב על אף שמספרם מעל המותר. בלחץ הבוקר לא הקפדנו על קשירת כיסא הבטיחות של התינוק ברכב כדבעי, וכן בעוד ועוד אירועים וסיטואציות שאנו "מעגלים פינות", עוצמים עיניים ומעדיפים שלא להעמיק בהנחיות השונות. תרבות ה"סמוך" ו"לי זה לא יקרה" טפחה על פנינו פעמים רבות מידי. הרגלנו את ילדינו לותר על הפרטים החשובים, המעטנו בשיח על הרגלים וחינוך מציל חיים.
כפי שאנו מתפללים בדבקות, בוחרים אתרוג בדקדקנות רבה ומקפידים על שמירת הלשון, נבחר מעתה לא לוותר על קריאת הוראות בטיחות, על בדיקה נוספת של הילדים לפני תחילת הנסיעה על מנת לוודא שכולם חגורים, על שיח עקבי עם ילדינו בנושא זהירות בעת מעבר חצייה וכד'.
דווקא תקופה זו מגלמת יותר מתמיד את הערבות ההדדית, כך גם בזהירות בדרכים יש אחריות על האחר והיא מושתת על אמון שהאחרים סביבי נוהגים או חוצים כביד בצורה זהירה. הרי אם הרכבים לצידי היו יכולים בכל רגע להכנס בי הייתי חושש לנסוע או לחצות את הכביש "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו".
בתפילה לגמר חתימה טובה, שנהיה רגישים יותר, זהירים ומלאי אחריות.
שנה טובה ומתוקה.
הצגת כל התגובות