בספר דברים משה רבינו המנהיג הדגול מוסר לנו את צוואתו שהיא דרך החיים הנכונה, כל פסוק וכל מילה הינה מורה דרך לחיים נכונים, בתקופה סוערת שכזו בגוף ונפש דבריו והנהגותיו של משה רבינו הינם פינת הצללה בחום קייצי ולוהט.
בחציה השני של פרשת השבוע נקרא בתורה על חג הפסח, אחד מהדינים המופלאים בחג זה הינו הדין של ביטול חמץ "ביטול בלב" האדם מבטל חמץ בליבו ומעיקר הדין ביטול זה מספיק בכדי לבטל את החמץ שנמצא הרחק הרחק בביתו, "ולא יראה לך שאור" (ט"ז ד') "בטל בלבבך" (ספרי פי' קל"א).
הלכה זו של ביטול חמץ איננה הלכה הגדרתית בלבד אלא יש לה השלכות מעשיות על דיני חמץ כאשר הגמרא מתלבטת על אדם כזה שביטל בלבבו בלבד ולא שרף את החמץ בפועל מה יקרה כאשר יפגוש עוגה יפה בתוך חג הפסח האם הוא לא יכשל באיסור חמץ? והגמרא פוסקת שהיות והוא ביטל את החמץ בלבבו אין לחוש "שמאחר שבטלו כבר שמהו עפר והמאיסו על עצמו" (מאירי פסחים ו':)
פעולת הלב והמוח הכרחית לא רק בביטול חמץ אלא בכל תחום בחיים, אנשים יכולים לחלוף על פני חיים שלמים בלי להתבונן לעומקם של חיים, בלי לתהות על פשר חידת החיים, חידת היקום כולו, שאלת למה אני ומה אני, אנשים כאלו לבהמות נדמו ההולכים כעדר בלא רועה ורואה.
שני תלמידים גדלים בסביבה זהה לחלוטין עם סגנון משפחות זהות, עוברים את אותו מסלול חיים, ופתאום אתה מגלה עומק תהומי בהווית החיים של שניהם, מתברר שהם חיים כמרחק מזרח ממערב על אף הסביבה הטבעית כביכול הזהה מאוד בה הם גדלו כאחד.
סוד ההתבוננות, אינו דומה אדם שחי ומתבונן וחוקר על כל שחולף סביבו לאדם שחי ומקבל כל דבר בהסכמה מובנת ללא חשיבה והתעמקות, שמעתי מרבותי שליט"א: ילד לומד בגן שומע סיפורים על אברהם אבינו, הוא ממשיך לתלמוד תורה ולישיבה קטנה וגדולה ויוצא לחיים ואם הוא לא התעמק שוב ושוב בדמותו של אב האומה הוא גדל יחד עם אברהם אבינו של הגננת, והדברים מוכרים לנו היטב!
מצד שני ההתעמקות והחשיבה מייצרת פעמים רבות גם שאלות ותהיות שלא לכל הורה ולכל מחנך או משגיח יש את התשובה לשאלות שכאלו, ולכך צריך לדעת לכוון את הנער שלא על כל שאלה יש לי כהורה/כמחנך תשובה שאני יכול להסביר ותקבל, אבל אני יפנה אותך למי שכן יוכל להסביר לך את מה שאני רק מרגיש ומתקשה להסביר.
אבל לברוח ממצב "אולי ישאל הנער שאלות" ובגלל זה לפחד לדרבן אותו לחשיבה זוהי מציאות שתוליד חוסר יציבות לחיים ובפגוש החיים את גלי הים הסוערים בדמות ניסיון הפרנסה או ניסיון הייסורים וכדומה ישבר הנער (או המבוגר) וינצחוהו הגלים.
כאשר הבסיס איתן מתקיים באנשים שכאלו האימרה "כשהגלים חזקים החזקים מתגלים", אל לנו לבוא בטענות למשפחות שלמות ומאות ואלפי בני הציבור החרדי שגלי החיים מסובבים את ראשם לזוויות חדשות, הטענה היחידה היא על כור מחצבתם, האם בניתם להם יסודות מספיק חזקים??
נכון שיש גם רעידות אדמה שלא תמיד כל המבנים יציבים מולם אך גם תוך כדי הרעידה חובתנו לייצר שיח שכזה שהוא חבל הצלה עבור חלל יהדות רבים, אך כשגם במצב שכזה נדבקה לשונם לחיכם ומודבקים פלסטרים על פציעות קשות, בל נתפלא לתוצאות החורבן כחלוף הגלים.
נער/מבוגר שחש שהסביבה שהוא גדל בה איננה יציבה עבורו יחפש באופן אוטומטי את הקרקע הבטוחה עבורו, הרצון לחיות חיי מוגנות בטוחים הם נטיעה טבעית מובנת אצל כל אדם קל וחומר זה הדורש תשובות ואמונה.
בפרשתנו עוסקת התורה בברכה ובקללה ומעמד זה מתואר בתורה כך: (דברים פרק יא פסוק כט) וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָתַתָּ֤ה אֶת־הַבְּרָכָה֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים וְאֶת־הַקְּלָלָ֖ה עַל־הַ֥ר עֵיבָֽל:
מסביר הרש"ר הירש בלשונו המופלאה את ההבדל בין ההרים השונים שהאחד מבורך והשני מתקלל רש"ר הירש : הר גריזים והר עיבל הם שני הרים בהרי אפרים, ועדיין הניגוד שביניהם ניכר לעין. הר גריזים הוא בדרום הר שכם והוא עטוף ירק, וגנות מכסות את המדרגות שבמדרונו; ואילו הר עיבל הוא בצד צפון והוא תלול וצחיח ושומם. הר עיבל גבוה כשמונה מאות רגל והר גריזים גבוה ממנו קמעא. לפיכך שני ההרים האלה העומדים זה בצד זה ממחישים יפה את הברכה ואת הקללה. שניהם מתרוממים על אותה אדמה ואותה טיפה של גשם ושל טל מרווה את שניהם, על שניהם חולף אותו אויר ואותה אבקת פרחים מרחפת על זה ועל זה; ואף על פי כן נשאר הר עיבל בקיפאון עקר, ואילו הר גריזים עוטה עדי צמח עד פסגתו. וכך הברכה והקללה אינן תלויות בנסיבות החיצוניות, אלא הן תלויות בכושרנו הפנימי לקבל את זו או את זו; הן תלויות ביחסנו למה שמביא את הברכה.
כאשר נעבור את הירדן ונציג את רגלנו על אדמת תורת קדושתנו, ניתן עינינו בשני ההרים האלה; מראיהם יורה לנו שעלינו לבחור בין ברכה לבין קללה, ובהתנהגותנו המוסרית אנחנו מחליטים בעצמנו אם פנינו מועדות להר גריזים או להר עיבל. עכ"ל.
כאשר אנו רוצים לחיות חיים נכונים חובתנו איפה לתת דגש ולהעמיק לפנימיות של החיים על אף שכלפי חוץ נראה שווים בין שווים אך שאלת ההתבוננות הפנימית לחיים היא הקובעת: וכך הברכה והקללה אינן תלויות בנסיבות החיצוניות, אלא הן תלויות בכושרנו הפנימי לקבל את זו או את זו; הן תלויות ביחסנו למה שמביא את הברכה.
*הכותב הינו ראש בית המדרש החרדי "ברקאי" -חיספין
הצגת כל התגובות