1:
״וידבר משה אל ראשי המטות..״, הרמב״ן על הפרשה אומר שנשיאים אלו הם נשיאי השבטים החדשים שהעמידו להם לישראל אחר שהראשונים מתו בגזרת המרגלים.
בתחילת פרשת מטות כתוב משהו חריג שלא כתוב באף מקום בתורה.
״וידבר משה אל ראשי המטות לאמור" ובלי שהתורה אומרת כמו תמיד, וידבר ה׳ אל משה, אמור אל ..".
הדבר יותר תמוה כשרואים את סוף הפסוק שאומר ״...זה הדבר אשר צוה ה׳״, ולכאורה היכן כתוב שצוה?
הרמב״ן מסביר שסמך הכתוב על מה שכתוב בהמשך בפסוק י״ז, ״אלה החוקים אשר צוה ה׳ את משה בין איש לאשתו ..״
ואם תשאלו מדוע נסמכה פרשת נדרים למלחמת מדיין?
ר׳ אלעזר בעל ה״מעשה רוקח״ אומר שזה בא להגיד לנו שבשעת צרה יכול אדם לנדור משהו לה׳ וזה יכול לעזור.
2:
בפרשת מטות אפשר למצוא שיעור חשוב בחמלה.
כתוב ״ויצבאו על מדין כאשר ציוה ה׳ את משה ויהרגו כל זכר״.
״הספרי״ אומר שהציווי פה הוא להקיף את המדיינים משלוש רוחות (כיוונים) ולהשאיר את הרביעי פתוח כדי שיוכלו לברוח באם ירצו, ומה שכתוב בהמשך הפסוק ״ויהרגו כל זכר״, מדבר על אלה שלא ברחו והעדיפו להשאר ולהלחם בעם ישראל.
אפשר גם להוכיח את זה, שהרי מדיין לא נשמדה לגמרי מעל פני האדמה, ואפשר לראות שבימי גדעון עם ישראל נלחם בהם שוב (עמק הנצי״ב)
וכך כותב הרמב״ן: ״שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם, כי בזה נלמד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת מלחמה, ובו עוד תיקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתנו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה״.
3:
בספר ״תורה תמימה״ מביא גם את דברי הספרי שאומר: ״ויצבאו, הקיפוה מד׳ רוחותיה, ר׳ נתן אומר, נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו״.
ומביא את דברי הרמב״ם (פ״ו ממלכים) שאומר להלכה שכשצרין על עיר לתפסה, אין מקיפין אותה מארבעה רוחותיה אלא משלוש רוחותיה כדי להשאיר מקום למי שרוצה לברוח ולהימלט על נפשו.
הרמב״ם גם הוא לומד דין זה מהפסוק שלנו ״ויצבאו..״ ומוסיף שדין זה מפי השמועה למדו.
ומקשה בספר ״תורה תמימה״ מדוע פסק הרמב״ם דווקא כמו ר׳ נתן וכנגד חכמים, ועל איזו שמועה מדבר הרמב״ם שמשם למד דין זה? ומאיפה ר׳ נתן למד דין זה?
ומתרץ ע״פ מה שכתוב בירושלמי (שביעית פ״ו ה״א) שלוש פרסטיניות (הודעות) שלח יהושע בטרם נכנס לארץ ישראל לאומות שישבו שם, ואחת מההודעות היתה שמי שרוצה לברוח ולהנצל מהמלחמה עם עם ישראל, שיברח וינצל.
ולכאורה יש לשאול, ממי למד את זה יהושע? מי אמר לו לנהוג כך?
אם כך צריך לומר שיהושע למד את זה ממלחמת משה עם מדין, ור׳ נתן סמך דעתו על הברייתא בשביעית, ומכיון שסתם ברייתא כר׳ נחמן, פסק הרמב״ם כמוהו.
ועכשיו מובן גם מה שאמר הרמב״ם שלמדו דין זה מפי השמועה, מהשמועה ממנהג יהושע למדו שכך נצטוה משה. עד כאן דברי ה״תורה תמימה״.
4:
במלחמת מדיין מצווה הקב״ה שמשה עצמו צריך להלחם במדיינים, וזאת למעשה תהיה מלחמתו האחרונה.
לאחר מלחמת מצווה זו, משה אמור לעלות השמימה בטרם יכנסו עם ישראל לארץ ישראל, וזה יהיה סיום תפקידו.
צריך להבין מה מיוחד במלחמה זו שצריכים אנו דווקא את משה? מדוע מתנה הקב״ה את הסתלקות משה במלחמתו במדיין?
ועוד צריך להבין מדוע במלחמה זו נלחמו גם הלווים שלא כמו בשאר המלחמות? מה מיוחד במלחמה זו?
וחשבתי לתרץ שמלחמה זו היא לא מלחמה גשמית רגילה, המדיינים לא רצו לכבוש את מקומם של ישראל, הם לא רצו להרוג את גופם של ישראל, כל רצונם היה לחסל את הרוחניות של עם ישראל, להחליש אותם רוחנית ולא גשמית.
אם כן לפי זה מובן מדוע זקוקים אנו דווקא למשה, הוא משה שאחראי להעביר את התורה מסיני לעם ישראל, אותו משה אחראי להלחם מלחמת שמד רוחנית בין עם ישראל למדיינים.
אותם מדיינים ששלחו בנותיהם להחטיא את עם ישראל, אותם הולך לחסל משה במלחמת מצווה זו.
עכשיו גם מובן מדוע זקוקים אנו לשבט לוי במלחמה זו.
בשאר מלחמות ישראל לא השתתפו שבט לוי כיון שהיו אלה מלחמות גשמיות, על חבל ארץ, על מקום.
שבט לוי שהיה אחראי על רוחניותם של עם ישראל, לא השתתף במלחמות גשמיות, ולכן גם לא קיבלו הלווים נחלה בארץ ישראל.
מי שלא נלחם על מקום, לא קיבל מקום.
הלווים היו מפוזרים בארבעים ושמונה ערי מקלט ותפקידם היה ללמד את עם ישראל תורה.
אך לעומת זאת במלחמה זו, שהיתה מלחמת חורמה על רוחניותם של עם, פה אכן חייבים אנו את שבט לוי.
מי שאחראי על התורה בעם ישראל, אותו צריך בראש החזית כשיש מלחמה כזאת, שבט לוי עם משה רבנו משבט לוי.
5:
לכאורה לפי זה צריך לשאול, אם מלחמה זו היא רוחנית, מדוע צריכים אנו מלחמה גשמית עם צבא חיילים וכלי נשק, מדוע לא לאסוף את משה, הלויים ושאר לומדי התורה שיתפללו וילמדו חזק מבוקר עד לילה, יצומו צומות ויחזרו בתשובה כדי לבטל את ההשפעה הרוחנית השלילית שניסו המדיינים להשפיע על עם ישראל?
את שאלה זו שואל ר׳ מרדכי קמינצקי.
וכך סיפר לי החברותא שלי חברי ידיד נפשי הרב בנימין מילצקי.
זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, הצליחו לארגן משלוחים של ילדים מאירופה, שישבה אז על חבית אבק
שריפה העלולה להתלקח בכל רגע, לאנגליה.
משלוחים אלו נודעו לאחר מכן בשם ״קינדר טרנספורט״ - הובלת ילדים.
עסקני היהדות החרדית שקיבלו את הילדים בלונדון, ניסו לשכן אותם בבתי יראי השם, כדי שימשיכו לקבל חינוך יהודי כשר כפי שהיה בבית הוריהם. אלא שמספר המשפחות החרדיות שיכלו לאמץ ילד מבחינה כלכלית, היה מועט מאוד.
לעומת זאת, למשפחות החילוניות היהודיות שרצו לאמץ ילדים אלו, לא רצו העסקנים לשלוח, שכן בבתים אלה יסורו לבטח מדרך אבות.
ראב”ד לונדון בעת ההיא, הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, נטל על עצמו להשיג את המימון הדרוש לחינוכם של ילדים אלו ולאימוצם בבתי משפחות שומרות תורה ומצוות.
בין היתר, הוא התקשר לגביר גדול המתגורר בלונדון, יהודי, אבל רחוק משמירת תורה ומצוות.
בשיחה הטלפונית איתו התחנן הרב: “בבקשה, מדובר כאן בעניין של פיקוח נפש״
״אנא כבוד הרב״, קטע אותו קול נזעם מעברה השני של השפופרת. “גדלתי בבית שומר תורה ומצוות וכשהייתי ילד קטן אחותי חלתה. אבא, שלא היה מעז לחלל שבת בשום מצב בעולם שלח אותי בעיצומו של יום השבת להזעיק את הרופא. תוך שהוא מזרזני שהרב פסק שזהו ‘פיקוח נפש“.
״פיקוח נפש״, המשיך הגביר להטיף מוסר לאחד מגדולי הדור, “זה מצב של חולה אנוש. אתה לא יכול להשתמש במושג הזה בצורה זולה כפי מה שמתחשק לך. תסלח לי״ מצא הגביר פתח להתחמק מבקשת הרב, “אבל אני לא יכול להמשיך לשוחח בנושא זה כשאתה לא מעניק את הערך הראוי למושגים שחיים ומוות תלויים בהם״
ימים מספר חלפו, בליל שבת, בעיצומה של סעודת שבת בבית הגביר ששומר מצוות לא היה, אבל מסורת קיים, צלצל הטלפון. המשרתת הגויה העבירה את השפופרת לבעל הבית תוך שהיא מסבירה שזו שיחה דחופה מאוד.
״מדבר אברמסקי״ נשמע הקול מעברו השני של הקו. ״פני הגביר החווירו“.
עכשיו אתה מאמין לי שמדובר בעניינים של חיים ומוות?!
אם אני מתקשר אליך בעיצומה של שבת עבור הילדים הללו״
״סליחה כבוד הרב״ מלמל העשיר הנבוך, ״אתן לכם ככל שתבקשו!!״
מלחמת מדיין, מבאר הרב קמינצקי, לא נעשתה כפעולה גשמית שבאה כתגובה לנפילה רוחנית.
הקב”ה לימד את בני ישראל מסר לדורות.
אדם שרוחניותו מוטלת בסכנה, עליו לאזור את כליו הגשמיים, ולצאת למלחמה על חייו הרוחניים, ולנצח!!
שבוע מקסים לכולם
עמירן דביר (הלוי)