נושא אחד, שני גיסים • והשבוע: דיני השבת אבידה

השבת אבידה (צילום: באדיבות המצלם)

הרב חיים אטיאס – השבת אבידה

"וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי".

תלמוד ירושלמי: לְפִי שֶׁהָיָה שִׁבְטוֹ שֶׁל דָּן מְרֻבֶּה בְּאֻכְלוֹסִים, הָיָה נוֹסֵעַ בָּאַחֲרוֹנָה, וְכָל מִי שֶׁהָיָה מְאַבֵּד דָּבָר הָיָה מַחֲזִירוֹ לוֹ; (תלמוד ירושלמי ערובין ה'): (רש״י)

מצות השבת אבידה

פעמיים בתורה נצטוינו על מצות השבת אבידה, בפרשת משפטים ובפרשת כי תצא, וחיזקה התורה מצוה זו שהמקימה מקיים מצות עשה, והמבטלה עובר בלאו. וזאת כדי לומר שאף שנתקל באבידה שקשה להחזירה, ישתדל בכל כוחו לקיים המצווה החשובה הזו (ילקוט מעם לועז).

חיוב המצוה

המוצא אבידת ישראל שיש בה סימן ומעלים עיניו ממנה עובר בלאו, שנאמר "לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם וגו' לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם. וכן מבטל הוא מצות עשה שנאמר שם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ.
ונחלקו הפוסקים אם עובר על ביטול עשה של 'השב תשיבם' כבר בראיה או רק כשמרים בידו ואינו רוצה להחזיר.

ואם נוטל את האבידה על דעת לקחתה לעצמו, או לאבדה בידים – עובר גם על לאו של לא תגזול.

למי מחויבים להשיב

חיוב השבת אבידה הוא רק באבידתו של ישראל. ואם יודע שהחפץ שייך לגוי, אסור להחזיר לו את האבידה. ואם השיב, עבירה היא בידו – שמחזיק עוברי עבירה (שו"ע).

במקום שיהיה חילול ה' אם לא יחזיר, כגון שנמצאים שם רוב ישראל, והגוי יחשוב את ישראל לגנבים, חייב להחזיר האבידה (שו"ע), וכתב הבן איש חי שבכגון זה חובת ההשבה היא מן התורה.

וכן אם רוצה להחזיר לגוי כדי לקדש את ה', שיאמרו ראו ישראל אלו מה נאים מעשיהם ובעלי אמונה הם, מותר להחזיר והרי זה משובח (שו"ע). (וכל זה רק כשודאי יפארו את ישראל, אבל אם ספק לו – לא יחזיר. וכן צריך שישבחו לכל ישראל ולא רק למשיב האבידה (שדה ארץ) ).

אבידת ישראל שהוא מומר להכעיס דינה כאבידת הגוי שאסור להחזירה, אך אם עובר עבירות רק לתיאבון דינו כישראל (שו"ע).

חילונים של זמנינו חייבים להשיב להם אבידתם (אגר"מ).

איזה חפץ חייב בהשבה

חיוב השבת אבידה הוא רק על חפץ ששוויו הוא לפחות פרוטה בשעת המציאה ובשעת ההשבה, אבל אם בזמן המציאה או ההשבה אינו שווה פרוטה – פטור מלהשיב (שו"ע).

שווי החפץ, האם נמדד לפי הבעלים או לפי המוצא? נחלקו בו האחרונים, י"א שהשווי הוא לפי השוק, וכל זמן שלשוק אינו שווה פרוטה (כגון תמונה משפחתית וכדו') פטור המוצא מהשבה (נתה"מ), וי"א שאפי' אם רק למאבד הדבר שווה פרוטה – חייב כבר להחזיר (חזו"א, אגר"מ הגרי"ש אלישיב).
לפי"ז המוצא ת.ז או דרכון אישי, שאין למוצא מה לעשות איתו, ולמאבד הוא שווה יותר מפרוטה יהיה תלוי במחלוקת האחרונים הזו האם חייב בהשבה.

מקום האבידה

המוצא אבידה במקום מוסתר, כגון בתוך ארון חשמל או מאחורי סבך עצים, שנראה לכל שהחפץ הונח שם מדעת ולא נאבד, ואפי' אם ספק לו הדבר אם הונח שם לשמירה או שהוא אבוד מבעליו, אף אם בדעתו להכריז ולהחזיר החפץ לבעליו אסור לו ליטלו משם, שהרי מטריח הבעלים לחפש אחר החפץ שלהם.
עבר ונטל שלא כדין, לא יחזיר את החפץ למקומו, שמא באו הבעלים לחפשו וראו שניטל משם, אלא יכריזו על החפץ כדין שאר אבידה. ואם אין בה סימנים י"א שזכה בזה (שו"ע), וי"א שיהא מונח עד שיבוא אליהו (רמ"א).
ואם יודע בבירור שהבעלים עוד לא חזר לחפש אבידתו במקום ההנחה, יכול להחזיר החפץ לשם (ט"ז).

כיצד מכריזין

המוצא אבידה שיש בה סימן, צריך לפרסם את דבר המציאה ע"י תלית מודעות בבתי הכנסת, ובמקום מציאת האבידה, וכן בכל מקום שיכול להגיע אל המאבד, לפי סוג החפץ והמאבד (שו"ע).

צריך שהמודעה תהא תלויה פרק זמן סביר שיוכל המאבד לראותה, ואם אח"כ הוסרה המודעה, א"צ לתלותה שוב (אגר"מ). ובפסקי תשובות כתב שכל שהמודעה היתה תלויה שבוע וירדה, סגי בזה.

לאחר שנודע למוצא מיהו בעל האבידה, יכול להודיעו על קיומה אצלו ושיבוא ליטלה ממנו, ואין צריך המוצא לילך להביאה אליו (חזוו"א). וכן יכול המוצא לקבוע לו זמן שיבוא ליטול ממנה, ואחר זמן זה יכול להוציא את האבידה מביתו ולהפקירה (הגר"נ קרליץ).

חייב המוצא לשמור על האבידה במקום שמור עד למציאת בעליו (שו"ע).
ואסור לו להשתמש בחפץ, אף אם חושב שהבעלים לא יקפיד בזה.

מציאה בחנות

המוצא כסף או חפץ (שאינו נמכר באותה חנות) בחנות או בסופר, תלוי היכן מצא לאותו החפץ:

אם מצא בין מדפי החנות או על ריצפת החנות, ואין סימנים – זכה לעצמו. ואם יש סימנים – נחלקו השו"ע והרמ"א אם צריך להכריז עליו, ואחרוני זמנינו נוטים להחמיר שיכריז (כהשו"ע).

וכן אם מצא על דלפק המוכר, שדרך בני אדם להניח שם כסף או חפצים אחרים שמחזיקים ביד (פלאפון וכדו'), דינו כמצא ברצפת החנות.

ואם מצא מאחורי עמדת המוכר שאין דרך בני אדם להיות שם – כיון שמסתבר שחפץ זה נפל מן המוכר, הרי זה צריך להכריז בפניו (אם הוא יהודי).
ואם המוכר אומר שאינו שלו, ואין בחפץ סימנים, אם אותו מקום משתמר למוכר (דהיינו שאין גישה לאנשים אחרים לאותו מקום) זכה בו המוכר (בעה"ב) מדין מציאה בחצירו, ואם יש בה סימנים על המוכר להכריז כדין מוצא אבידה. ואם המקום אינו משתמר למוכר זכה המוצא ועליו להכריז אם יש סימן.

• להערות והארות ניתן לפנות כאן

הרב חננאל סהר - השבת האבידה בממונו בגופו ובנפשו

"וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי".

תַּלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי: לְפִי שֶׁהָיָה שִׁבְטוֹ שֶׁל דָּן מְרֻבֶּה בְּאֻכְלוֹסִים, הָיָה נוֹסֵעַ בָּאַחֲרוֹנָה, וְכָל מִי שֶׁהָיָה מְאַבֵּד דָּבָר הָיָה מַחֲזִירוֹ לוֹ;(תלמוד ירושלמי ערובין ה'): (רש"י)

ולכאורה נראה דעניין השבת האבידה ע"י שבט דן, אינו אלא היות והוא ההולך באחרונה, והוא המאסף לכל המחנות, בידו ובאחריותו להשיב הדברים שאבדו.

אולם כשנעיין בעניינה של מצווה זו, ובכוחו המיוחד של שבט זה, נמצא דעניין ההשבה, נקשר ביסודו ובמהותו של זה השבט.

הנה פרשת השבת אבידה מצינו שביארו בה המפרשים, דכולה רומזת על השבת נפשו של האדם לצור מחצבתה:

"לא תראה את שור וגו'. פרשת זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות שצריכין בני אל חי צדיקי עולם לעשות לעם ה', וכו׳ כי תראה את שור אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות והם צאן קדשים ולזה קראם שור ושה, אחיך שהוא הקב''ה, ויחם לו שם זה להעיר אל מי מקדושיו הוא מצוה שהם הצדיקים כמו שכתבנו.

"ואומרו נדחים על דרך אומרו (לעיל ד') ונדחת והשתחוית להם וגו' שהעובר פי ה' יקרא נדח, ויצו ה' לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא אלהי עולם וכפל לומר השב תשיבם, נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו תשיבם לאחיך:", (אור החיים הק' דברים כב).

ויתירה מזו מצינו סוד ה' ליראיו:

"ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע מה שכתבו המפרשים ז"ל מה שמקבל הקב"ה בתשובה את ישראל הוא מדין השבת אבידה, והיינו כי השם יתברך קרא לישראל אחי ורעי, וכתיב (דברים כב, א) "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך", וכו'. נמצא לפי זה דין השבת אבידה בו תלוי חיות ישראל וקיום שלהם כי התשובה המחיה את ישראל בעולם הזה ובעולם הבא הנה היא מטעם השבת אבידה כאמור", עיי"ש, (בן איש חי שנה א׳ פתיחה לפרשת כי תבוא).

והנה אבינו יעקב בבואו לברך ברכתו לבניו, קשר שבט דן בשבט יהודה ואמר: "דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃"

"דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. יאמר שאע"פ שבדגלים יהודה נוסע בראשונה ודן באחרונה, מ"מ ישוה לו גם הוא שידין את עמו כאחד כמיוחד שבשבט ישראל והוא יהודה, כי שמשון שפט את ישראל בדורו כדוד בדורו, וכמ"ש במלך המשיח שיבוא מיהודה וברוח שפתיו ימית רשע, (ישעיה יא ד) כך יהי דן נחש עלי דרך כי כל נחש ממית ברוח שפתיו, ומדקאמר ידין עמו ש"מ שמדבר ברשעי ישראל שידין אותם ויכלה הקוצים מן כרם ה' צבאות, וע"כ היה מן ההכרח שיסע יהודה בראשונה ודן באחרונה לפי שיהודה נמשל לאריה שעיקר כחו בזנבו, וא״כ כשהלך יהודה לפני מחנה ישראל ואחוריו כלפי העם דומה כאילו זנבו פונה למחנה ישראל רמז שבו ידין עמו לשבור זרועות רמות, ודן נמשל לנחש שאין כחו אלא בפיו ע"כ דין הוא שיסע באחרונה ופיו פונה אל מחנה ישראל כי בו ידין עמו וכו'", (כלי יקר שם)

נמצאנו למדים, שעיקר כוחו של דן בפיו היה כנחש זה, וכדיין הזה הדן ברוח פיו. עד שכך קבעו חז"ל: "וא"ר יוחנן שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים שנאמר (בראשית מט, טז) דן ידין עמו כאחד וגו' וא"ר יוחנן שמשון על שמו של הקב"ה נקרא שנאמר (תהלים פד, יב) כי שמש ומגן ה' אלהים וגו' אלא מעתה לא ימחה אלא מעין שמו של הקב"ה מה הקב"ה מגין על כל העולם כולו אף שמשון מגין בדורו על ישראל", (סוטה י.)

ומעתה נאים הדברים, עולים ומתבהרים: שבטו של דן, אשר כוחו בפיו לדון ולאסוף נדחי ישראל, המה בדווקא המאספים לכל המחנות, והם הם המשיבים האבידות - חסרי הכח אשר היה הענן פולטם מחמת חטאם, ומגינים עליהם כשמש זו, וקובצים את נדחי ישראל, חזרה אל תוך המחנה אל חיק קוב"ה אורייתא וישראל.

שבת שלום מנוחה ושמחה!

• להערות והארות ניתן לפנות כאן