מסופר על מורי ורבי, הרב שלום משאש, רבה של ירושלים, שירד בזריזות במדרגות, אך כשהגיע לקומת הקרקע נזכר ששכח את מקל ההליכה שלו, וביקש לעלות שוב לביתו ולהביאו.
עוזר הרב התנדב לשוב ולהביאו, אך הקדים ושאל: "כבוד הרב, לשם מה אתה זקוק למקל, הלוא ירדת במדרגות בלעדיו ללא כל קושי?", והוסיף העוזר ותמה: "שמתי לב שלעתים קרובות המקל מונח על ידך, ואינך משתמש בו כלל?!".
השיב לו רבי שלום משאש: "כשהייתי צעיר לימים בעיר מקנס שבמרוקו, פרצה בעיר מגפת טיפוס קשה, ורבים מחבריי נפטרו. אף אני חליתי, וכמעט שעברתי מן העולם. חום גופי עלה מאוד וכבר הייתי על סף אפיסת כוחות. לולא התאחדה כל משפחתי בתפילה למעני, ולולא מיטב הרופאים שטיפלו בי בזכות דאגתה של משפחתי, כבר הייתי בעולם האמת.
באותו לילה קשה ומלא הזיות חלמתי שאני מתרפא מן המחלה, ואכן למחרת טיפלו בי בתרופה ניסיונית והתחלתי להתאושש. במהלך ההתאוששות מן המחלה נזקקתי למקל הליכה לתקופה מסוימת".
"אך אם כך, מדוע אתה מסתובב עם מקל הליכה עתה, שנים רבות לאחר שהבראת?", שאל העוזר.
השיב הרב משאש: "המקל מזכיר לי העובדה שניצלתי, ואת חבריי הרבים שלא זכו לכך. כשהבראתי מן המחלה קיבלתי על עצמי לקחת את המקל איתי לכל מקום, כדי שאוכל לזכור ולהכיר תודה לאל על כך בכל מקום ובכל זמן". (תודה לפרויקט הנפלא "חכימא" על העיבוד הלשוני של הסיפור).
אחרי שנצלח יחד את התקופה המאתגרת הזו, אני מציע לחשוב כבר היום על איזו מזכרת קטנה, שתהיה לנו למצפן עד אריכות ימים ושנים, שפשוט תהיה שם. צמוד ללב. להזכיר לנו את הימים האלה.
גם כשנחזור לשגרה ונרצה לריב על מקום חניה או סתם להתלונן או לפעמים להתרברב בכוחנו, היא תמיד תהיה שם להזכיר לנו צניעות, ענווה ושמחה במה שיש.
חג בריא כשר ושמח!