מחזק את הרב, מחבק את הרוסים // עמירן דביר

עמירן דביר (צילום: יח"צ)

רוצה אני לחזק את ידיו של הרב הראשי ותוך כדי לחבק חזק את אחינו הרוסים.

אפתח בווידוי קטן. למי שלא יודע, השם המקורי של משפחתי הוא דבורקין, עד היום בתעודת זהות אנחנו כולנו דבורקין.

'דבורקין' הוא שם רוסי מובהק, וכשניסיתי לברר עם משפחתי מה משמעותו של השם הזה, קיבלתי תשובה שה"דבורקינים" היו בעבר שומרי הצאר.

למה אני מספר לכם את כל זה? כי הרגשתי צורך לנסות ללכת בין הטיפות בימים של מבול מסוכן.

העלייה הרוסית הביאה איתה המון דברים חיוביים ורבים מחבריי לעבודה ובכלל הם כאלה, ומה אגיד לכם, אני אוהב אותם מאד מאד ויש המון סיבות לכך.

אבל, ופה בא האבל הגדול, אסור לנו לשכוח שיש בדי אן איי של עם ישראל בארץ ישראל דברים שאסור לדבר נגדם.

כשבא מישהו מחו"ל (כמו בעצם רבים מאיתנו) ומנסה לשנות את מהותו של העם היהודי - זו היא חוצפה יסגא ואסור שדבר זה יקרה.

אין לי זכות לשפוט מה כל אחד עושה בביתו הפרטי או בקרב חבריו, גם אם הדברים נוגדים את בסיס קיומנו בארץ ישראל.

אבל כן יש לי זכות לעמוד ולזעוק על אורח (כמו רבים מאיתנו) שמגיע לביתו של המארח, דופק על השולחן ומודיע על שינויים בסיסיים שהוא דורש שיעשו בבית.

הנשמע כדבר הזה?

ההבדל בין אורח רצוי ואהוב לבין מטרד הוא חוט עדין ודק, חוט שעליו רקומים אבני היסוד של העם היהודי.

לא אכנס לפן הפוליטי וגם אין לי מושג כמה אחוזים מעולי ברית המועצות הם יהודים או לא, את זה המשיח ידע להגיד לנו בהמשך.

מה שאני כן מבין זה את זעקתו של הרב הראשי לישראל, שמדבר על חלק מהאורחים שהגיעו לארץ ישראל (כמו רבים מאיתנו) שמנסים לבטל כלאחר יד נושאים שיהודים רבים מסרו את נפשם עליהם דוגמת הטהרה של נשות עם ישראל הצדיקות.

אז לפני שאתם מתנפלים על כבוד הרב, נסו לפחות להבין את זעקתו.

ימיני מחבקת את כבוד הרב הראשי ושמאלי את אחיי עולי ברית המועצות, לוחש אני לשמאלי "אהובים יקרים, כבדו את אבני היסוד שלנו"

עמירן דבורקין (דביר)