לפני שלשה שבועות עליתי עם המשפחה לקבר של סבי, לרגל היארצייט. עברו כבר חמש עשרה שנים מאז הפטירה, ובכל פעם ישנו איזשהו עיקצוץ, שם, בינות לאלפי הקברים חבושי האבנים הקטנות.
אנחנו, אלו שכאן - תמיד מסתובבים בין החיים, אוכלים, שותים וצוחקים, ובעיקר, מנסים 'להיות חיים', לחוש את החיים, את חיינו. המחשבה על מה שמעבר כמעט ולא קיימת, אנחנו כל כך עסוקים בלנסות לחיות, כמה שיותר.
כשכל המשפחה כבר עזבה את הר המתים, נשארתי לבדי, מתבונן על השכונה השקטה הזאת. משהו בי לא נתן לי לעזוב. הוצאתי את המלודיקה והתחלתי לנגן, קצת בשביל המתים, והרבה יותר - בשביל החיים.
כשהרגשתי שאני מצליח להדחק בתוך המרווח העדין הזה שבין החיים למוות, החלטתי לצאת למסע קצר, שונה מכל מה שאני רגיל אליו.
סובבתי שעה ארוכה בין קברים שכבר מזמן נשכחו, וצהבהבת רבת שנים אחזה בהם, מנסה איכשהו לומר מילה או שתיים, במקום שאין מילים.
בשונה מאנשים חיים, אלו שתוכם וברם יכולים להיות שונים בתכלית השינוי, פעם כך ופעם כך - בכל מקום לפי הבנתם, בכל עת לפי מה שליבם אומר להם, כאן - בואדי הדממה, תוכם וברם שווים, ומיהו אותו אדם הטמון לו בתוככי האדמה, רשום שחור על גבי לבן מתדהה, על האבן הגדולה המכסה אותו.
קראתי סיפורים קצרים על אנשים מכל רחבי העולם, היסטוריים יותר, היסטוריים פחות, ערב רב של סגנונות, המון אדם שמזמן כבר נשכח.
העליות והירידות בתוך המבצר החשוך הזה רבות, באופן אירוני לשמו - 'הר המנוחות', בזמנו חשבו שכבר יגיע משיח, ולא יהיה צורך בכל המרחב, אך זה - עדיין לא הגיע זמנו, וצריחים מתווספים בכל שנה, עוד ועוד, עד ליום האחרון, עד לדמדמת הסוף, עד ליום שבו הכל יהיה אחד.
ובנתיים, בתוך תזוזת הרגליים הכואבת, מתגלים לפני עוד ועוד אוצרות אנושיים, בלי סדר ובלי מכוון, פעם זוג שחיו יחדיו שמונים שנה, ונפטרו בהפרשי זמן קצרים, כאילו חיפשו להתאחד שוב, בחיים או במוות. ופעם תינוק קטן שנדם בפתע, כולו רוך, כולו נשמה שעדיין לא ביקרה בשדות העד של החיים.
היה זה מסע עמוק, אל תוך האינסוף, אל תוך העבר, ואל תוך עצמי.
----------
היום שבתי אל הספר הזה, אותו שבכל יום מתווספים בו עוד דפים, חרוטים בכתב אדום כאוב, משורבטי קמטים עייפים של דלדול הכח - הלוויתו של בחור צעיר שעזב טרם זמנו.
המוני חיים רטובי הפנים, מאובקי הלב, כולם עמדו שם יחד, רגע שותקים ורגע שותקים, ככה זה כשאין מה לומר.
שמעתי דיבורים שרוממו את נפשי, ראיתי איך החיים נתפסים בחיים, דווקא בשעות שהמוות מנגן שירי ערש. עיני נעו מפה לשם, נחות על עוד חי, ועוד אחד, מנסות לקרוא את סיפורם של אלו שעדיין לא נכתב עליהם שום דבר.
----------
אין ספק. כדי לחיות את החיים צריך לחיות, צריך להתבונן בהם שוב ושוב, ולפעמים, דווקא במקום כזה, דווקא בשקיעה האחרונה, במלחמת היום והלילה - דווקא שם אפשר להבין הכל.
יהי זכרך ברוך.
יהיו חיינו חיים.
הצגת כל התגובות